הדיבורים על הפשרה ביחסי סין-ארה"ב שטחיים

סגן מזכירת המדינה האמריקנית ג'יימס סטיינברג ומנהל אגף אסיה במועצה לביטחון לאומי בבית הלבן ג'פרי ביידר נחשבים לבכירים האמריקנים המכהנים הבקיאים ביותר ביחסי סין-ארה"ב. לפני שנה נראה היה כי המינוי של שני אנשי האקדמיה האלה מעיד על עלייה במעמד האישים המבינים בסין. כיום, בחלוף שנה, שני הבכירים מבקרים במקביל בסין, במה שנראה כמו תחילת הפשרת היחסים בין שתי המדינות.

^{ג'פרי ביידר (מימין) מהמועצה לביטחון לאומי וג'יימס סטיינברג, סגן מזכירת המדינה של ארה"ב}

אולם, הדיבורים בדבר "הפשרת היחסים" שטחיים. גם אם נדמה שהקשרים בין סין לארה"ב אינם טובים כמו בשנה שעברה, היחסים בין שתי המדינות מעולם לא "קפאו". אם כן, מה פשר הדיבורים על "הפשרה"? הניסוח הזה מפריז בערך שבירוּת היחסים הדיפלומטיים בין ארה"ב לסין וממעיט בערך יציבות שיתוף הפעולה ביניהן.

עם זאת, בחודשיים האחרונים אובמה אכן עשה לא מעט דברים שפגעו סין. הצעדים שהוא נקט אינם הופכים לפוגעניים פחות רק משום שממשלי ארה"ב לדורותיהם כבר עשו כך בעבר וממשלי ארה"ב בעתיד עוד יעשו זאת בעתיד. לפיכך, בביקורם של שני הבכירים האמריקנים בבייג'ין צריך בראש ובראשונה לתקן את הגישה שלהם. אין כלל פירושו של דבר שסין נעשית זחוחה, שהרי כל מדינה שנפגעה זכותה להגיב, מה גם שכאשר הפגיעה באה בשלל אמצעים, התגובה אף צפויה להיות חריפה יותר. אולם אין בכך כדי להעיד שסין מעוניינת בעימות עם ארה"ב.

במידה מסוימת, החשיבה של ארה"ב על סין כיום מזכירה במעט את האימה שלה מברה"מ בשנות החמישים, את החשד והקנאה שלה בגרמניה בשנות השבעים ואת הבלבול וחוסר השקט שלה מיפן בשנות השמונים. העיתונאי האמריקני הבכיר ג'ון פומפרט כתב לאחרונה כי בארה"ב של היום אפשר לשמוע בכל מקום את הטיעון שסין חזקה יותר מארה"ב, אם בתקשורת, אם בקרב האזרחים או אפילו מפי אובמה עצמו. זו המשוכה החדשה שיחסי שתי המדינות ניצבים לפניה.

ארה"ב מוטטה את ברה"מ, בלמה את גרמניה והפכה את יפן לנכה, ויש לה ניסיון בינלאומי עשיר בשמירת מעמדה כמעצמה מספר 1 בעולם. אולם בהתמודדה עם סין, היא מקימה צוותי מחקר של 10 אלף איש שמחברים בכל שנה הררים של דוחות, ואף על פי כן אינה מצליחה למצוא פתרון הולם לסוגייה הסינית. סין כיום הולכת ומתרחקת מהאופן שבו היא נתפסה בארה"ב לפני למעלה 30 שנה, ודומה שהמגמה שסין תדביק את ארה"ב ותעקוף אותה בלתי נמנעת, אך שוב אין פירושו של דבר שהיא תתעמת עם ארה"ב.

למען האמת, כאן בדיוק המזל של ארה"ב – מבין כל מי שיכול להדביק את ארה"ב ולעקוף אותה, סין היא המדינה הכי פחות תוקפנית, הכי פחות שאפתנית בזירה הבינלאומית ושהכי מתמקדת בזירה הפנימית, אצלה בבית. סין לא תנהל מלחמה קרה, לא תקים איחוד אסיאתי, והיא אינה מעוניינת "לקנות" את ארה"ב באמצעות הון עצום. להפך – סין, יותר מכל מעצמה אחרת, תומכת בסדר העולמי הקיים, מקנאה בציוויליזציה ובחברה האמריקנית ומתפעלת מהרפורמות של אובמה. לכן, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם סין היא כבוד הדדי והבנה הדדית, ולא באמצעות מלחמות קרות, תכניות בלימה ומזימות פיננסיות אשר אפיינו את העבר או כל התנהגויות פוגעניות אחרות.

אנו נמצאים כיום בעידן חדש לגמרי של משחק בין מעצמות. הצלחה של מדינה אחת אינה נובעת מהתמוטטות מדינה אחרת, אלא מניווט המדינה שלך בדרך הנכונה. הרפורמות המתמידות של סין נועדו להעמיד את המדינה על דרך המלך, כשם שהרפורמות של אובמה הן הדרך של ארה"ב להשיב את הסדר על כנו. רק כאשר היחסים בין ארה"ב לסין ילכו וישתפרו, הרפורמות בתוך שתי המדינות ינחלו הצלחה. רק כאשר ארה"ב תעזור לסין היא תוכל לקבל בתמורה את תמיכת הסינים באינטרסים שלה.

סטיינברג וביידר חייבים להבין כהלכה את סין ובכלל זאת את מה שהציבור הסיני חושב באמת. העובדות מוכיחות כי ממשלי ארה"ב הקודמים וחוגי האקדמיה בארה"ב תמיד הבינו את סין באופן שגוי. אנא מסרו לאובמה כי מוקד ההתעניינות של הסינים אינו בארה"ב, אלא בכינוס הקונגרס הלאומי העממי והמועצה המדינית המייצעת של העם הסיני, בחלוקת ההכנסות, בתמורות הכלכליות, בשמירה על איכות הסביבה ובמאבק בשחיתות. השאיפה של הסינים אינה להתחרות עם ארה"ב, ואשר לשאלה אם שיתוף הפעולה עם ארה"ב ימשיך קדימה – הרי שהדבר תלוי בראש ובראשונה בכנות הכוונות של האמריקנים. מוטב שפוליטיקת הבחירות הפנימית המורכבת של ארה"ב לא תסעיר את החברה הסינית השלווה.