סיור בין בנייני האדמה

מאת: תרצה ערב צילומים: קובי לוי

""הלו, טוּלוֹאו!" קרא לעברנו רוכב אופנוע כשירדנו מהאוטובוס בעיירה יוֹנְדִינְג, לאחר שנסענו בדרך מפותלת במשך חמש שעות. "טוּלוֹאו" (土楼，Tulou) הם  בנייני האדמה עצומים בגודלם, המאפיינים את הארכיטקטורה המקומית של בני ההאקה הגרים באזור.

כאשר נכנסים לנפת יונג-דינג מבחינים שהארכיטקטורה משתנה בצורה דרסטית. הבניינים הבנויים מחומרי הבנייה הרגילים הולכים ונעלמים ובמקומם מופיעים בניינים עצומים, עשוים מאדמה דחוסה וצבעם חום-צהבהב. לאחר נסיעה קצרה מתחילים לשים לב שלא זו בלבד, אלא מפעם לפעם מתעגלים קירות הבתים ואלה יוצרים בניינים עגולים, מדהימים בגודלם וביופיים.

ההאקה אינו נחשב מיעוט. גל ההגירה הראשון מצפון סין לדרומה החל בשושלת ג'ין (265 לספירה), ואחריהם הוסיפו להגיע גלי הגירה נוספים של משפחות צפוניות. לאחר מיזוגים שונים בין גלי ההגירה השונים נוצרה קבוצת ההאקה, שהייתה מופרדת מהמקומיים שגרו באזור. המהגרים לא הסכימו לספר לשכניהם החדשים מאין הגיעו, אז דבק בהם השם "קֵה-גְ'יָה" (客家Kejia, אורחים). בניב המקומי נהגית המילה Hakka, וכך הם מוכרים בעולם. מכיוון שהמשפחות היו זרות באזור ופחדו מרדיפת אויבים – ישנים כחדשים כאחד – החלו לבנות את בנייני האדמה, ה-"טולואו".

התחנה הראשונה הייתה תצפית על קבוצת הבניינים טְיֶינְלְוֹאוּקֶנְג (Tianluokeng, בסינית: 田螺坑土楼群) וביקור בהם. התצפית מרום ההר הייתה אמנם מדהימה, אך אי אפשר לבטא במילים את הכניסה הראשונה אל בניין האדמה. התגלתה לעינינו חצר מרובעת, שלוש קומות גובהה, ובתי המשפחות מסודרות לאורך צלעות המרובע. הקיר החיצוני של הבניינים היה מאדמה דחוסה, ואילו כל המדרגות והמסדרונות הפנימיים היו עשויים עץ. הבניין הזכיר קיבוץ המרוכז בבית אחד: החצר הפנימית המְתה ילדים מתרוצצים, תרנגולות ואווזים הסתובבו בין הבאר המשותפת ובין מקדש האבות, מבוגרים שהתכוננו לקראת ארוחת הצהריים וחג ראש השנה, שהתקרב בצעדי ענק.

המעבר לבניינים עגולים או לבניין האליפטי שקיים בכפר היה מפתיע אף יותר. הצורה המעוגלת, המסדרונות המטפסים אל הקומה השלישית והבניינים האחרים המופיעים מבעד לפתח החיצוני השאירו אותנו ללא מילים. התיישבנו באחד הבניינים העתיקים ושתינו תה ירוק אצל מוכר מקומי: האזור נודע בזכות תה "טְיֶיה גוּאן יִין" הגדל בין הבניינים הצהובים והענקיים. בכניסה לבתים המתויירים מתנוסס שלט הנוקב את מספר הדיירים שגרים במקום. אם בימי השיא היו יכולים לגור בבתים אלה עד 1000 איש, היום, גרות בבתים ההומים יחסית מאות בודדות, וברבים מהבתים אף לא יותר מעשרה אנשים. ראינו מול עינינו את ההגירה המאסיבית של בני הכפר אל העיר: רבים מהילדים מטופלים על ידי הסבא והסבתא, ולא על ידי הוריהם.

אין ספק שכל בניין עצום ועתיק היה מיוחד, אך חווית הביקור בבניין צֵ'נְגצִ'יּ (Chengqi, בסינית: 承启楼) תישאר איתנו שנים רבות. ברוב הבניינים בקומה הראשונה שוכנים המטבחים, ואילו החצר המרכזית פתוחה משמשת למקום מפגש, למקדש אבות קטן ולבאר. אך בבניין צֵ'נְגצִ'יּ, החצר כולה בנויה מבנים עגולים – מטבחי הקבוצה, ללא חצר משותפת פתוחה. כאשר עולים לתצפית מן הקומה העליונה נפרש מראה מרהיב המשלב בין אבני המטבחים, צבע העץ של חדרי השינה הקטנים וצהבהבות הבניין.

מידע שימושי:

הגעה: הדרך הנוחה ביותר להגיע לבנייני האדמה היא באוטובוס מן העיר סיה-מן (שיאמן). האוטובוס יוביל אתכם לקבוצת בנייני האדמה של הוקנג והנסיעה אורכת כשלוש שעות. בתחנת האוטובוס של סיה-מן בקשו כרטיס לאוטובוס לטוּלוֹאוּ (Tulou, בסינית: 土楼, מילולית: "בניין אדמה"). מהוקנג אפשר להגיע לקבוצות הבניינים האחרות ברכב שכור עם נהג או באמצעות שירות האוטובסים והמיניוואנים המקומי (שאינו תדיר)

לינה: אל תתפתו לישון במלונות הרגילים ליד תחנת האוטובוס של האזור. אפשר לישון בתוך בנייני האדמה. ברוב הבניינים יש חדרים ריקים רבים של תושבים שעזבו אל הערים הגדולות וכעת מושכרים לתיירים. מעטים בלבד ישנים בתוך הבניינים ומובטחים לכם שקט והשכמה אל תוך נוף מופלא.

אל אחדים מהבניינים המרשימים והגדולים יש צורך בקניית כרטיסי טיסה שעולים כמה עשרות יואנים. לבניינים הפשוטים הפזורים בכל מקום כניסה חופשית.