תחרות השירה של מיעוט הדונג

מאת: תרצה ערב

בסיומו של יום טיול באחד הכפרים בדרום מזרח מחוז גויג'ואו, פגשנו זוג סינים שסיפרו לנו כי ביום למחרת מתקיים פסטיבל שירה בכפר של מיעוט הדונג, סְיַאוהוּאנְג (Xiaohuang, בסינית: 小黄), לכבוד חג אמצע הסתיו. הסתיו הוא עונת הקציר במחוזות אלה, והחג מאפשר לחקלאים לנוח מעט מהעבודה הקשה והמפרכת בשדות. הזוג הבטיח לנו חוויה בלתי נשכחת - במהלך הפסטיבל מתכנסים כל תושבי האזור ושרים במשך שעות ארוכות.

 כשעלינו אל האוטובוס, גילינו שמלבדנו והזוג שהכרנו יושבים גם קבוצת סטודנטים לאמנות ומורם מהאוניברסיטה, צלמים חובבים וכפריים שסחבו תפוחים ותרנגולות בשקים. הדרך התפתלה בין הרי המחוז הירוקים, הכפרים הקטנים והציוריים נפרשו לנגד עינינו – בכל אחד מהם ניצב מגדל תוף שהעיד על כך שיושביו הם בני מיעוט הדונג. לאחר שעתיים הגענו אל הכפר ונכנסנו בעקבות המבקרים האחרים בחיפוש אחר חדר ללילה.

הדבר הראשון שהבחנו בו היה הפרות השחוטות בכל מקום: על הגשר, למרגלות מגדלי התוף, ברחבות מול המכולות ולצדי הנחל הקטן שזרם שם. בגשר הצפוני גילינו קבוצת אנשים השוקלת חתיכות בשר, ומחלקת אותן בין האנשים שחיכו לתורם. כל תושב התהלך עם מגש, שעליו הונחו חתיכת הבשר, כוס דם ודלי צואה. סיפרו לנו שלקראת החג קונים הכפריים כמה פרות, ומחלקים אותן שווה בשווה בין כל התושבים. הצואה משמשת לדישון השדות, ואילו הדם – לאיפור ולמרק דם, מאכל נפוץ בקרב מיעוט הדונג.

למחרת השכמנו בשעה 7:00 לערך. קריאות התרנגולים ורעשי הזיקוקין די-נור לא הותירו ברירה. "המופע מתחיל בשעה 9:00" ענו לשאלתנו, ואנו התאזרנו בסבלנות. ככל שעבר הזמן התאספו עוד ועוד כפריים מהסביבה, רכובים על אופנועים או ישובים במשאיות, כולם לבושים בבגדים מסורתיים. מבין המבקרים, אנו היינו המערביים היחידים, ומלבדנו היו עוד כחמישה עשר סינים בני האן, וכן צוות מהטלוויזיה הממלכתית של סין. בכפר שררה אווירת חג: הילדים התרוצצו ואכלו "שערות סבתא" ופופקורן מתוק ממכונות שהובאו במיוחד. רבים מהם התעניינו בסרטי הדי.וי.די שהוקלטו בפסטיבל של אשתקד, כמו גם בתקליטורים של שירי דונג מסורתיים. מכיוון שהתחרות לא החלה עדיין ב-12:00, שעת ארוחת הצהריים הנהוגה בסין, החלטנו להיענות להצעת המורה ולהצטרף אליו לארוחה באחד מהבתים של בני המקום.

בעלי הבית הופתעו כשנכנסנו אל ביתם, והתנצלו מראש: "אנו חוששים שהוא לא יהיה לכם טעים, אתם בטח לא מורגלים לאוכל כזה". ואכן, האוכל המקומי היה גס מאוד ועתיר תבלינים. לאחר שהבחינה בנו חבורת הגברים ששתתה שכנינו לשולחן, הם עמדו על כך שנשתתף בשתיית יין האורז המקומי.

ב-14:00 שמענו שהפסטיבל מתחיל. השלט "התחרות מס' 12 של שירת בני הדונג בסיאוהואנג" התנוסס כבר מעל הבמה, וב-15:00 התחרות החלה. שני מנחים, גבר ואישה הלבושים בבגדים מסורתיים, האחת דוברת מנדרינית תקנית, ואילו השני דובר שפת הדונג המקומית. שמונה שופטים, כולם גברים, ישבו על ספסל ארוך ואחזו במחברות – בכל מחברת צוינו המספרים 7-10.

הקבוצה הראשונה הייתה מעורבת: חמישה בחורים צעירים, בגדים שחורים-סגולים לגופם ובד משובץ לראשם עלו יחד עם חמש בחורות צעירות, מקושטות בעדיים שונים ומשונים. הקהל השתתק כשהשירה החלה, אך לאחר כחמש דקות החלה שוב ההמולה במגדל התוף, והשירה נבלעה ברעש ההמון. משסיימו, קבוצה של חמש ילדות בנות 3-4 שנים עלתה לבמה, אך בשל הרעש קולן כמעט שלא נשמע. לאחר שהבחנו כי התיירים הסיניים יושבים על הבמה וצופים במתרחש מקרוב, עלינו בעקבותיהם וכך זכינו גם אנחנו לשמוע את השירים.

הקבוצות עלו בזו אחר זו: גברים, נשים, זקנים וטף. לאחר כל שיר, הרימו השופטים את המחברות, והמנחה הקריאה את ציון הקבוצה. לקראת ערב, השופטים מסרו את מחברותיהם לאנשים שישבו לידם, ועלו אף הם לבמה. האווירה הייתה שמחה ועליזה. לאחר הפסקה קלה לארוחת הערב, חודשה התחרות ונדמה היה שהקבוצות שעלו עתה לבמה מקצועיות יותר. ריחו החריף של האלכוהול באוויר והרעש מכיוון הצופים גברו מרגע לרגע והחישו את פרישתנו: חזרנו לחדר בשעה אחת בלילה, רגע לפני סיום התחרות; עד היום איננו יודעים מי היה המנצח.

אוטובוסים לכפר סיאוהואנג יוצאים מהעיירה הקרובה צונג-ג'יאנג (Congjiang, בסינית: 从江). בזמן הפסטיבל תדירות האוטובוסים גבוהה יותר. לצונג-גי'אנג אפשר להגיע מכיוון מחוז גויג'ואו דרך בירת המחוז גוייאנג והערים קאילי (Kaili, בסינית: 凯里) ורונג-ג'יאנג (Rongjiang, בסינית: 榕江) או מכיוון מחוז גואנגסי דרך גוילין וסאנג'יאנג (Sanjiang, בסינית: 三江).