סון יאטסן והיהודים

סוּן יאטסֵן (孙中山, בהגייה המנדרינית: סוּן ג'וֹנג-שאן) היה מגדולי אבות האומה הסינית. הוא הקדיש את חייו לקידום המדינה ותרומתו לעתידה של סין הייתה עצומה. מלבד זאת ששם את רווחתם של אזרחי סין על כל מיעוטיה בראש מעייניו, הוא גם הקדיש ממרצו לשיפור מצבם של עמים אחרים ברחבי העולם, לרבות היהודים, שבאותם ימים עברו תלאות וקשיים ונאבקו על זכותם להקים בית לאומי. בנאום שנשא באוניברסיטה למורים בגואנג-ג'ואו בשנת 1924 ודן בפילוסופיה הפוליטית שפיתח "שלושת העקרונות של העם", איזכר סון יאטסן את העם היהודי והרעיף עליו דברי הלל.

ניצן ראשון של המפעל הציוני בסין הייתה "התנועה הציונית של שנחאי", שנוסדה בשנת 1903 על ידי אדוארד יצחק עזרא (1921 – 1882), איש עסקים בעל אמצעים. התנועה התפתחה בסין ללא הפרעה מאחר שלא היו קיימות בה קבוצות אנטישמיות או גילויים של הסכסוך הישראלי-ערבי, וגם מאחר שהעם הסיני והממשלה מעולם לא נקטו בפעולות אנטי-יהודיות כלשהן. מלבד זאת, באותה העת שני העמים, היהודי והסיני, היו נתונים תחת משבר לאומי - ליהודים לא היתה מדינה, ובסין שררו מאבקי שליטה קשים שהעמידו את עתידה בסימן שאלה.

^{סון יאטסן ואשתו סונג צ'ינג-לינג. בתקופת מלחמת העולם השניה, סונג צ'ינג-לינג מחתה בתוקף על מעשי ההרס הנתעבים של הנאצים ופעלה להצלת פליטים יהודים}

"התנועה הציונית של שנחאי" זכתה לתמיכה נרחבת מהממשלה ומהעם הסיני. ב-24 לאפריל 1920, סון יאטסן השיב במכתב לעזרא: "אני מקווה שתאמין לי כשאומר שכולי מלא רגשי סימפטיה לתנועה הציונית. על כל אוהבי הדמוקרטיה באשר הם לעזור ולתמוך האחד בשני, על מנת לשוב ולהחיות את העמים הגדולים האלו בעלי ההיסטוריה העשירה. העם היהודי תרם כה רבות לציוויליזציה, והוא ראוי לתהילת עולם ולמקום של כבוד במשפחת העמים."

במרוצת חייו רקם סון יאטסן קשרי ידידות קרובים עם יהודים רבים. הם סייעו במידה ניכרת לקידום מטרותיו המהפכניות והיתה לו חברות אמיצה עם כל אחד ואחד מהם.

צאלח (סילאס) אהרון חרדוּן (1931 – 1851) היה איש עסקים יהודי משנחאי אשר נולד בבגדאד, עלה לגדולה והפך לאחד מאנשי העסקים הבולטים ביותר בעיר. היה לו כשרון ליצירת קשרים עם אנשי הממשל, ובין חבריו ניתן היה למנות לא רק פקידים גבוהים בחצר קיסרות צ'ינג, אלא גם מפקדים בכירים משורות הצבא ואילי-מלחמה מהמדינה כולה. הוא היה גורם פעיל בקידום מטרות תנועת המהפכה של סון יאטסן. כאשר האחרון נסע לביקור רשמי בהונולולו בשנת 1903, חרדון היה זה שמימן את הוצאות המסע. לאחר מהפיכת סינהאי ב-1911, חרדון המשיך לתמוך בצבא וסיפק לו משאבים כלכליים. לאחר מינויו של סון יאטסן לנשיא הזמני של הרפובליקה החדשה, הזמין הוא את חרדון ואשתו לנאנג'ינג להיות לאורחיו המכובדים.

^{סון יאטסן (בצד שמאל מלפנים) יחד עם חרדון (מימינו) ומקורבים אחרים בגן חרדון בשנחאי, 6 באפריל 1912}

יהודי נוסף בעל השפעה רבה היה מוריס כהן, שגדל בלונדון. הוא הכיר את סון יאטסן בשנת 1911 בקנדה. מאוחר יותר הוא העלה בזכרונו: "במשך כל ימי חיי מעולם לא נתקלתי באישיות כה גדולה כמו ד"ר סון יאטסן". כהן היה אחראי לבטחונו האישי של סון יאטסן. בתחילת דרכם המשותפת, הוא ליווה אותו במסעו מהחוף המערבי של קנדה לחופה המזרחי של ארה"ב והשגיח עליו במסירות. בשנת 1922 ערק איל המלחמה צ'ן ג'יונג-מינג מכוחותיו של סון יאטסן. החדשות הגיעו לאזניו של כהן ששהה בקנדה, שהבין שעתידו הפוליטי של סון יאטסן נתון בסכנה. הוא גמר אומר לעקור מחייו הנוחים והבטוחים והגיע לגואנג ג'ואו על מנת לקבל על עצמו את תפקיד שלישו ויד ימינו של סון יאטסן.

^{מימין: סון צ'ינג-לינג, אשתו של סון יאטסן בפגישה עם מוריס כהן בשנת 1950, בעת ששימשה כסגנית יושבת הראש של הרפובליקה העממית של סין}

בנובמבר 1924 עזב סון יאטסן את גואנג ג'ואו ועבר צפונה לשנחאי עם כהן כבן לוויתו. לאחר שהגיעו לעיר, נשלח כהן לחו"ל ולא המשיך עם סון יאטסן לבייג'ין. כאשר שמע כהן במרץ 1925 את החדשות על מותו של סון יאטסן בבייג'ין, עלה ללא דיחוי על ספינת קיטור שהפליגה לסין, וכשהגיע לבייג'ין נפל בקינת אבלים על קברו של חברו הותיק. בשעות האחרונות שלפני מותו, זכר סון יאטסן את ידידו המסור, ובצוואתו הורה לקדם את כהן לדרגה של גנרל.

הידידות שרחשו סון יאטסן ומוריס כהן זה לזה הייתה בגדר ערבות הדדית וידידות אמת, וסימלה רגשות דומים ששררו בין שני העמים שמהם הגיעו. ההסטוריה רוויית התלאות והמטרה המשותפת לתחייה לאומית הביאו לשיתוף פעולה ושאיפה לעתיד טוב יותר לעם הסיני והיהודי.