שושלת האן: תחיית הקונפוציאניזם

מאת: CRI תרגום: ליאת סוזנה

בשנת 206 לפנה"ס, לאחר שהוביל את מרד האיכרים שהביא לנפילתה של שושלת צ'ין, ייסד ליוּ בָּאנְג את קיסרות הָאן (Han בסינית: 汉), וקבע את צָ'אנְג-אָן, סיאן של היום, כעיר הבירה של השושלת. שלטונה של שושלת האן נחלק לשתי תקופות: האן המערבית (המכונה גם האן המוקדמת), והאן המזרחית, או האן המאוחרת.

מבחינת המורשת, להאן הייתה השפעה רבה על התרבות הסינית, והיא הניחה את היסודות להפיכתה של הקונפוציאניזם לאידיאולוגיה של המדינה. בנוסף, זו הפעם הראשונה שמתחיל להיווצר קשר בין סין ובין תרבויות מהמערב, בייחוד עם האימפריה הרומית.

ליו באנג, או בשמו הרשמי- האב הגדול של השושלת (Han Gaozu בסינית: 汉高祖) הקים, כאמור, את האן המערבית, ששלטה בסין מ-206 לפנה"ס ועד שנת 8 לספירה.

^{האן המערבית (בירוק) והשכנים מצפון (בצהוב) - הסיונג-נו}

פעולתו הראשונה כמנהיג הייתה לשחרר את בני עמו מרצועת החנק שנכרחה סביב צווארם במהלך שלטונו הברוטלי והאבסולוטי של קיסר צ'ין, ולהעניק להם חופש והקלה בכל תחומי החיים. על אף שמדיניותו הייתה מנוגדת לזו של צ'ין, ליו באנג הותיר את מוסדות השלטון ואת התפיסות המדיניות הבסיסיות בעינן, מה שסייע לו לבצר את כוחו כשליט ולנהל את הקיסרות בהצלחה.

לאחר מותו בשנת 159 לפנה"ס, הוכתר הקיסר הוּי, אך שלטונו היה נומינילי בלבד והכוח בפועל היה נתון בידיה של אשתו של ליו באנג, הקיסרית לוּ' גְ'ה, שהמשיכה להיות דומיננטית למשך כ-16 שנה. זו למעשה אחת מהפעמים הבודדות בהיסטוריה הסינית בהן עמדה אישה בראש השלטון.

 ^{הקיסרית לוּ' גְ'ה. אחת הנשים החזקות בהיסטוריה של סין}

בשנת 183 לפנה"ס, עלה הקיסר ווֶן, ויחד עם בנו המשיך את מדיניות הרווחה שהנהיג הקיסר הראשון, מדיניות שהתבטאה בעיקר בהקלה במיסים שהוטלו על האיכרים, וכך הביאו לצמיחה כלכלית מחודשת של הקיסרות ולחיזוק עוצמתם הפוליטית. התקופה בה שלטו זכורה לטובה בהיסטוריוגרפיה הסינית כדוגמה לשלטון יציב ונאור.

בשנת 141 לפנה"ס, לאחר תקופה מסויימת של התרופפות מרכז השלטון והתחזקותה של האריסטוקרטיה שישבה בפריפריה, מתחילה המחצית השנייה של שושלת האן המערבית. באותה השנה עלה לשלטון, עוד בעודו בן 16 בלבד הקיסר ווּ (Wu בסינית: 武). הוא היה שליט נועז ומוכשר שהבין כי יש להישען על ריכוז עוצמה רב יותר כדי לשמור על הקיסרות.

אחת מפעולותיו הראשונות הייתה לשלוח את המוכשרים מבין ראשי צבאותיו להילחם בסיוֹנְג-נוּ, קואליציה של שבטים שהתארגנה מצפון לחומה הסינית והיוותה איום מתמיד על השושלת . כך הוא הצליח להרחיב את תחומי הקיסרות לכיוון צפון ולבסס שם את ריבונותו. במקביל, הוא שם דגש על פיתוח החקלאות ועשה שימוש באלמנטים כלכליים ששינו לחלוטין את פניה של סין. בתקופתו נפתחו דרכי השיירות ונעשה לראשונה החיבור בין מזרח אסיה למערב, באמצעות דרכי המשי, מה שהביא להתפתחות קשרי מסחר ולמעבר חופשי של רעיונות.

מתקופה זו הקונפוציאניזם הופך לאמצעי לניהול המדינה, בשילוב עם הדוקטרינה הלגליסטית ואלמנטים דתיים דאואיסטיים. כחלק מהמאמץ לאייש את מנהל הבירוקרטיה והפקידות של הקיסרות באנשים כשרוניים, הוקמה בשנת 124 לפנה"ס האקדמיה הקונפוציאנית שהורכבה מחמש פקולטות, לפי חמשת הקלאסיקות הקונפוציאניות- היסטוריה, טקסים, שירה וכו', ורק אלו אשר הצליחו לעבור את הבחינות בסיום הלימודים היו רשאים להגיש את מועמדותם למשרה בשורות הקיסרות. שיטת הבחינות הסינית המשיכה עד לשנת 1905, כ-6 שנים לפני התמוטטותו של מוסד הקיסרות בסין והקמתה של הרפובליקה הסינית.

משנת 87 לפנה"ס מתחילה תקופת שקיעתה של האן המערבית. מרכז השלטון נחלש בהדרגה והשליטים המקומיים בפריפריה הולכים ומתחזקים. במקביל, הסריסים, שמהווים פונקציה חשובה בארמון משיגים השפעה רבה על הקיסר ולבסוף מצליחים לשלוט בעקיפין על המערכת כולה.

בשנת 8 לספירה הצליח ווָאנְג מָאנְג לכבוש את כס השלטון מידיה של משפחת ליו. הוא הכתיר עצמו כקיסר ושינה את שם הקיסרות ל- שִׂין (Xin בסינית: 新). כך הגיע הקץ על שושלת האן המערבית.