מאת: יעל עינב
הפדיחה הזאת כבר חזרה על עצמה שלוש פעמים מאז נחתתי בארץ לפני שבוע. אוף, שוב שכחתי את הארנק בבית. הפעם השלישית היתה מביכה במיוחד אחרי שמלאתי את עגלת הקניות בסופר, והקופאית סיימה לעשות את החשבון. אז שלפתי בביטחון את הטלפון מהתיק רק כדי להיזכר שאני בארץ המזומנים וכרטיסי האשראי והצ'קים, ובטלפון שלי אני יכולה רק להתקשר ולבקש שמשהו יבוא להציל אותי מהבושה.
געגועים עזים יש לי לחיים בארץ, לאנשים המדהימים, לאוכל הכי טוב בעולם, ליזמים ולרעיונות למזג אוויר ועוד ועוד.. אבל בחייאת אפשר בבקשה להתקדם קצת בעניין התשלומים המקוונים, (ואם כבר אז גם לתקן קצת את המדרכות המכשילות..)
לקראת ההגעה לישראל אני מוציאה מהמחסן בבית בסין את הארנק וממלאה אותו בעשרות מרכיבים שבסין אינני נזקקת להם היות והם כולם מצויים בתוך מכשיר אחד דק שבלעדיו אין מה לעזוב את הבית.
כן, אנחנו אומת הסטארט אפ והמקום ממנו יצאה הבשורה של מאות המצאות טכנולוגיות ששינו את העולם ואנחנו חכמים ונבונים ומתקדמים. אבל בכל מה שקשור לדיגיטציה אנחנו משתרכים שנות דור אחרי סין.
הנחיתה בנתב"ג.
ברגע שקול מחיאות הכפיים דואך, מתחילה ההתמודדות עם שורת מכשירים בשדה התעופה שלעיתים עובדים והרבה פעמים לא. בארץ הנבחרת תמיד יש תורים של אלה שלא הצליחו להעביר את הכרטיס על הסורק ולצאת בהצלחה לאיזור המזוודות. ואחר כך בארץ המתקדמת יש את התור מול העגלות מול אלה שכבר 15 דקות מנסים להוציא אחת. בארץ אהבתי, צריך לזכור כשיוצאים מנמל התעופה שמוניות לא אוהבות לקבל כרטיס אשראי, הן מעדיפות מזומן. מתחילים בחיפוש אחרי כספומט, בראשון נגמר הכסף. מצאתי אחד אחר שבוודאי עובד לפי התור שהשתרך אחריו. מחכה בסבלנות שולפת את כרטיס האשראי, כמובן ששכחתי את הסיסמא. מנסה שלוש פעמים והכרטיס נבלע. כועסת על עצמי שלא ניילנתי קצת מהמוצג הארכיאולוגי -כסף מזומן , בסוף הביקור הקודם.
מאז נבלעו להם בכספומטים שונים ברחבי ישראל שני כרטיסי אשראי נוספים, החלפתי בין הסיסמאות של כולם. לפחות עשר פעמים חיפשתי עם הטלפון את הברקוד התורן כדי לסרוק אותו בחשבון הקנייה, בכניסה למקומות ציבורים . בכל הפעמים האלה מלבד המבוכה והמבטים המשתאים נדהמתי שאני חשה כתיירת זרה מארץ רחוקה בה כל זה מתקיים בלחיצה .
"זה לא אנחנו זה הם", זה לא שאנחנו מפגרים, זה סין שמתקדמת. נכון שמביקור לביקור ישראל מתקדמת אבל עדיין אלה צעדי צב מול הקפיצות הדיגיטליות שסין עברה ועוברת בשנים האחרונות .
בביקורים הלא תכופים שלי בישראל לצערי (אפשר לצאת מסין אבל קשה לחזור ובכל מקרה מחכה בידוד ארוך) אני מרגישה כאילו חזרתי מהעתיד של הקלות המאד נסבלת של השימוש בטלפון. לעמוד בתור בקופה בסופרמרקט? במקום לזרוק את הכל לתוך ארגז להעביר וויש עם הטלפון וזהו. שאני אסחוב? מה אני בתקופת האבן איפה הטאובאו (TAOBAO ) הסיני שצריך אותו, מאות מיליוני קופסאות מגיעות לדלתות הבתים בכל יום. הקלות הבלתי נסבלת של לחיצה על התמונה או צילום תמונה ולחיצה על המוצר שמגיע עד הבית בשנחאי תוך מקסימום כמה שעות.
בסין הקניות המקוונות חצו מזמן את הקניות המסורתיות בתוך מבנים ב-2021 52% מהמסחר בסין היה מקוון לעומת 15% בארה"ב.
"למה אין כייסים בסין?" שואל אותי נהג המונית "בגלל שיש מצלמות בכל מקום?" אני משיבה בידענות, "בגלל התרבות?לא!" צוחק הנהג "לאף אחד אין ארנק או מזומן". ואכן הטרנספורמציה הדיגיטלית כשסין עברה בתוך שנתיים משימוש במזומן בדילוג מעל כרטיסי אשראי הישר לתשלומים המקוונים. כולם משתמשים בטלפון שהפך להיות ארנק, מחשב, חנות, מורה ומחנך ולזה שאין מה לצאת מהבית בלעדיו.
חברה סינית שלומדת באוניברסיטה בישראל השתתפה בהרצאה שהכותרת שלה היתה "עתיד הריטייל". בתום ההרצאה על השיטות הקמעוניות של העתיד הצביעה החברה ואמרה: "אז כנראה שאני חיה בעתיד, בסין כבר כל השיטות האלה מיושמות ביום יום".
נמשיך בפדיחות שאני עושה בארץ בה גדלתי התחנכתי ובה פיתחתי חוצפה ואסרטיביות אופיינית ותודעה שאין דבר העומד בפני הרצון. והנה אני עומדת נבוכה ומבולבלת כי התנועה הכמעט טבעית הזאת של סריקת קוד QR עם הטלפון כבר הפכה לחלק מתנועות הגוף כמו להסתכל על השעה בשעון. אבל התנועה הזאת לא תוביל אותך לשום מקום בישראל. בסין הכל, אבל הכל, נפתר בסריקת ה QR. מכוס קפה כניסה למקומות ציבוריים תחבורה קניות הזמנות, אפילו הקבצנים וזמרי הרחוב מחזיקים ב QR קוד. היום אין צורך בכרטיסי ביקור; במקום החלפת כרטיסי הביקור המסורתיים אני סורקת את קוד ה-QR ומחליפה פרטים, מרגע זה כמעט כל אינטראקציה עם הקולגה הלקוח או השותף הסיני תעשה דרך הוויצ'אט, אפילו האמייל כבר לא רלוונטי. אני מקיימת שיחות ועידה וידאו ואודיו עם מספר רב של משתתפים דרך ה-WECHAT, מעבירה ומקבלת חומרים כולל מצגות גדולות ושמנות .
מחסום הרב- קו.
עליתי לאוטובוס, רכבת ישראל – חיפשתי איפה סורקים. התוודעתי לנושא הרב קו. קודם צריך למצוא את המקום בו רוכשים אותו, אחר כך למצוא מקום להטעין אותו בשעות הפעילות. בסין אני סורקת בטלפון את האופניים המזדמנות אותם אני לוקחת מכל מקום ומחזירה לכל מקום. אני רוכבת לעבר תחנת המטרו. גשם מתחיל לרדת. אני עוצרת סורקת את הבר קוד על מתקן המטריות, שואלת מטריה וכמו מרי פופינס ממשיכה בדרכי כשעלי טלפון בלבד. כמעט נדרסת מאופנוע חשמלי שטס בדרכו לעוד משלוח מוצלח .
סין התחילה מנקודה נמוכה וכעת בתחומים רבים היא מתקדמת על פני המערב. היא מחזיקה בתואר המדינה המתפתחת בקצב המהיר ביותר בהיסטוריה של העולם. סין מובילה בכמה תחומים כמו טלקומניקצית 5G : בפריסת תחנות. מספר משתמשי הקצה ב-5G חצה את 500 המיליון. סין מתכוונת להגיע לכיסוי מלא עד שנת 2025 עם 825 מיליון משתמשים. סין גם מתקדמת בתחום האינטליגנציה מלכותית, בלוקצ'יין, ביג דאטה.
יש לה שדה ניסוי ומשחקים של מעל מיליארד מאה מיליון משתמשי אינטרנט והיא דוהרת קדימה. סין הדיגיטלית היא אסטרטגיה לאומית עוד מ-2012 . מאמץ מתוכנן ומתוזמן בתקציב של 2.7 טריליון לזכות בהובלה דיגיטלית.
הקורונה רק הגבירה את קצב הצמיחה של הכלכלה הדיגיטלית. היום כל אחד הוא עסק בעל אפשרות סליקת תשלומים; מהירקן ברחוב, בעל החנות הקטנה, המורה ליוגה ומתקן הרהיטים. אין הבדל גדול בדרך בה משלמים לרשת קמעונאית גדולה לבין התשלום לדוכן בטטות חמות ברחוב. כעת ביבשת הענקית כל חקלאי במחוז נידח יכול להיות כוכב רשת המוכר את התוצרת החקלאית שלו הישר מהשדה. שילוב של ייצור ושיווק, לייב סטרימינג מוכר הכל באמצעות מיליוני ידועני רשת חדשים .
בתוך פחות מעשור נסללו 25,000 ק"מ של מסילות שמחברות את כל סין במהירות של 350 קמ"ש. אורך מסילות הרכבת המהירות בסין שווה היום לזה של כל שאר העולם ביחד. בקרוב נראה בסין רכבות במהירות של 600 קילומטר לשעה.
בפקקים האדירים בדרך לתל אביב עם סימנים ברורים לרכבת תחתית שהולכת ונבנית כאן כבר 100 שנה, אני מהרהרת לי ב-19 קווי המטרו של שנחאי,שני קווים נוספו בשנתיים האחרונות בלי הפרעות לתנועה ובלי שהרגשנו .המטרו בשנחאי הוא הארוך בעולם 803 ק"מ ,506 תחנות פזורות בכל רחבי העיר. מוניות בשנחאי הם כשליש מהמחיר בארץ. לשדה התעופה אפשר להגיע עם המגלב שהוא הרכבת המהירה בעולם . ויש כמובן גם מערכת אוטובוסים משוכללת וחשמליות. המקסימום שתשלם על כרטיס במטרו הוא 6 יואן – 3 שקלים. זה יספיק לנסיעה מקצה שנחאי עד הקצה השני.
לכל הטוב הזה, והוא אכן טוב, יש מחיר. הטלפון הזה שמספק הכל גם נמצא במעקב תמידי ורצוף. מאז תחילת הקורונה הוא משמש כאמצעי המרכזי למעקב ניתור ובידוד של חולי קורונה וכאלה שבאו איתם במגע.
סין אימצה בחום בשנים האחרונות השימוש בטכנולוגיות זיהוי פנים ואומנם אתה מרגיש בטוח לחלוטין ברחובות אבל גם יודע שאתה אף פעם לא לבד ושיודעים עלייך הכל גם מתי הלכת לשרותים. אתה יודע שיגיעו אלייך דקה אחרי שתפגוש חולה קורונה. האפליקציות עם אלפי המוצרים שמכירה אותי יותר טוב מבעלי ומראה לי רק מה שאני צריכה ורוצה נותנת הרגשה קצת קריפית (מפחידה ). קולגות כאן מוכנים להישבע שהם מדברים על משהו ומיד מופיע המוצר או השירות הנלווה על מסך הטלפון.
בארץ, בקרב בין הפרטיות לנוחות, מנצחת הפרטיות, אם כי לא היה מזיק לנו גם קצת מהנוחות. בסין השאלה הזאת לא קיימת בשאלת פרטיות מול נוחות, לפרטיות אין סיכוי הנוחות המפוקחת תמיד מנצחת.