מאת: יעל עינב

אנחנו מתחילים כאן סדרת טורים שעוסקת בחיים עצמם. לא נדבר על פוליטיקה או על היחסים בין המדינות אלא על החיים בסין דרך עינים ישראליות. כל יום אני לומדת כאן משהוא מרתק וחדש על הדברים הדומים ועל הדברים המאד שונים. הפעם נדבר על חינוך,על הילדים ובעיקר על ההורים שלהם.

"החופש גדול מתחיל" !!!!! פורצת הבת שלי ,עמית בת השתיים עשרה, בצהלות שמחה, "זהו! נגמרו המבחנים, נגמרו השיעורים, נגמרו שיעורי הבית, יאללה בלגן".  "תבררי עם יאן- מין אם היא רוצה לשחק איתך כדור סל" אני מציעה, מנסה להציל עוד כמה רגעי שפיות בטרם יוכרע המאבק הידוע והחסר סיכוי של השתלטות המסכים על החופשה של הבנות שלי. "לא היא לא יכולה היא לומדת מתמטיקה" עונה עמית. "אז תתקשרי לפאנג",  אני מציעה. "מה פתאום!  היא קיבלה 7 במבחן במדעים אז עכשיו היא לומדת עד עשר בלילה" עונה עמית. (רגע, 7  זה הציון הכי גבוה לא? ככה לפחות האמנתי בכל פעם שהבנות חזרו עם 6 אבל מסתבר שזה 8 ) . "טוב נו,  תתקשרי לפיטר", אני אומרת בייאוש, לא אוהבת את הילד אבל הילדה צריכה חבר למשחק. "הוא כבר יומיים בקייטנת רובוטיקה" אומרת עמית. מה קורה פה אני שואלת את עצמי?" הרי חופש גדול, לא יכול להיות שכל הילדים עסוקים. אני מתקשרת לאמא של טאי שחוזרת אלי באיחור "סליחה היא אומרת אני חייבת לשבת עם הבן שלי בשיעורי האנגלית, המורה הפרטי אמר שהוא מזלזל לאחרונה". "מתי אתן מתפנות" אני שואלת. "בעוד שבועים" !היא עונה לי ברצינות תהומית קודם כל צריך תגבור בכמה מקצועות לימוד. "די עזבי שחררי", אני אומרת, זה חופש גדול. היא צוחקת, את לא קולטת היא אומרת לי, "החופש הגדול הוא הזמן הכי טוב לקדם את הילדים בלימודים ולטפל בקשיים  שלהם במשך השנה".

אני כבר מורגלת בתחושה. אין סיכוי להרגיש טוב עם עצמך כאמא כהורה וכבן אדם רציני אחרי שיחה עם אמא סינית. לעומת זאת יש סיכוי סביר לפתח רגשות אשמה ויסורי מצפון ולהרגיש אמא מזניחה בלתי אחראית אל מול מאמצי ההשכלה של ההורים הסינים. כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי אני משתמשת בקול הכי סמכותי שלי ואומרת לבת שלי: "לכי גם את קצת ללמוד".  היא פורצת בצחוק, "הצחקת אותי" היא עונה ויוצאת לשחק עם הכלב, כנראה היצור היחידי במתחם המגורים שאין לו שיעורי בית או מחויבות להקשיב להורים שלו.

כמעט כל הרצאה שעוסקת בחינוך אני פותחת בשיר הלל על הדימיון הרב בין האמא הסינית והאמא היהודיה והמשותף לשני העמים אשר שמים דגש על ההשכלה וחשיבותה. ואכן יהודים וסינים יש מסורת ארוכת שנים של הערצה להשכלה. המשפחה הגרעינית אחראית במידה רבה לחינוך האקדמי ומשקיעה משאבים מרובים. אבל  בזה מסתיים הדימיון מכאן והלאה זה עולם אחר.

אין כאן טוב ורע ואין שום טעם לחשוב בצורה שיפוטית. לא רק שמדובר בתרבות אחרת ומערכת ערכים ואמונות אחרת, הנתונים הבסיסים אינם ניתנים להשוואה. כיצד ניתן להשוות בין מערכת חינוך במדינה של 1.4 מיליארד בני אדם עם 260 מיליון תלמידים 514 אלף בתי ספר , 15 מיליון מורים המפוזרים על פני שטח עצום, לבין מדינה קטנה עם 2.4 מיליון תלמידים, 1703 בתי ספר, ו-120 אלף מורים. אם לומר את האמת אין באמת אפשרות לנהל מערכת בסדר גודל כזה וביזור כזה לפי שיטות הברדק וה"יהיה בסדר" והחופש והדרור הישראלי. פשוט לא מתאים.

מערכת החינוך הסינית היא הגדולה בעולם. התרת ילדים נוספים למשפחה בשנים האחרונות תוביל לגידול  במערכת החינוך, כמו גם בצורך בשינוי. אחת הסיבות המרכזיות שהורים מתלבטים אם להוליד ילדים נוספים היא היוקר שבחינוך הילדים. הממשל הסיני משקיע בשיטות חינוך מתקדמות, בטכנולוגיות חינוכיות, בהכשרות מתקדמות ובפיתוח חשיבה מקורית וחדשנית וכעת גם מתחיל להשקיע בהוזלת העלויות.

הסינים מייחסים ללמידה והשכלה חשיבות עליונה, וכגורם שיקבע את עתיד ילדיהם. בסין המשוואה עבור כל אמא ואבא ברורה; הצלחה בלימודים פירושה הצלחה בחיים, אם הילד לא ילמד, הוא לא יוכל להצליח בחיים, הוא יתקשה להתפרנס ויתקשה גם בעתיד לטפל בהורים. ברוב המשפחות העיורוניות עדיין מדובר בילד אחד למשפחה והלחץ להצליח אקדמית מאד חזק.

ואכן אנחנו הולכים ומפגרים אחרי הסינים בפרט והאסייתים בכלל בכל הקשור להצטיינות בלימודים. מערכת החינוך הסינית תופסת את המקומות הראשונים בעולם במבחני פיז"ה, כבר עשר שנים ברציפות בכל המקצועות המדעיים. אומרים שהשיטה הסינית מביאה הרבה מדליות זהב בתחרויות מתמטיקה ומדעים , אבל פרסי הנובל הולכים דווקא לישראלים.

אנחנו בארץ רואים באי עשיית שיעורים קודם כל בעיה של התלמיד אחר כך של המורה שבטח נתן יותר מידי שיעורים, ולעיתים אנחנו מוכנים לקחת מקצת מהאשמה גם עלינו. בסין, קודם כל אשמים ההורים,  אחר כך הילד ובסוף אולי המורה. הלחץ להיות בין הראשונים בכיתה הוא לא פשוט: הציונים מתפרסמים על הלוח כאשר כל הילדים מדורגים ביחס לבני כיתתם וביחס לשאר התלמידים.

ליד הבית שלי יש בית ספר, כל פעם שאני עוברת לידו אני משוכנעת שהוא ריק. השקט מדהים אותי כל פעם מחדש במיוחד שאני נזכרת ברעש מחריש האוזניים, צרחות התלמידים השועטים במסדרונות של בתי הספר הישראלים. אני מדמיינת לעיתים מורה סיני שנקלע בטעות לבית ספר ישראלי ומתעלף. מהרעש, מחוסר המשמעת וחוסר הכבוד למורה. זה משפיע גם על ערך הדירות. בישראל הבתים שממש ליד הבית ספר לא נחשבים מציאה גדולה, מי רוצה לחיות ליד הרעש הזה הבא מבית ספר ופקקי התנועה בבוקר. בסין הפוך, נדל"ן ליד בתי ספר במיוחד הטובים יקר במיוחד, ערך דירה גובה בעשרות אחוזים.

השכנה היקרה שלי עוברת דירה, לאיזור אחר בשנחאי. על כוס תה היא מסבירה לי בכובד ראש שהסיבה היא שהבת שלה בת ה- 6 החליטה שהיא רוצה ללמוד בעתיד באוניברסיטה בארה"ב. לכן המשפחה כולה עוזבת אחר כבוד את הבית היפה והשכנים המדהימים (אנחנו..חה חה) על מנת להיות קרובים יותר לבית הספר בקצה השני של העיר. ההורים מוכנים לשלם כמעט כל סכום ולהשקיע כל מה שצריך כדי שהילד יתקבל לאוניברסיטה טובה. למרות מאמצי הממשלה באמצעות רגולציה מחמירה למתן את השיעורים הפרטיים ואת הלחץ על התלמידים במדינה שיש בה פי שתיים שיעורי בית מהממוצע העולמי, עדיין נראה שההורים לא משחררים.

החינוך הסיני מתמקד בהקפדה יתרה בשינון ובשעות השקעה ארוכות לשם צבירת ידע, שיעורי הבית מבוססים על שינון הכתוב בספרי הלימוד. בישראל הדגש הוא יותר על פיתוח עצמאות בלמידה, על פיתוח האופי בהתאמה ליכולות ולהעדפות של הילד. הדרך להביא לשיפור היא באמצעות עידוד ומתן חיזוקים. הדרך הסינית קובעת שכדי להביא לשיפור הילד צריך להבין במה הוא חלש ובמה הוא צריך להשתפר.

המקום הוא בריכת השחייה בשנחאי. אני, אמא 1, עומדת על שפת הבריכה בקצה המסלול כשהבת היקרה שלי שוחה הלוך וחזור. אני עומדת ברישול, בעיקר עסוקה בלענות לאימיילים. במסלול ליד אמא 2, סינית. היא עומדת בדום מתוח עם סטופר ביד כשהבת שלה שוחה גם היא הלוך וחזור. בסוד אגלה שהבת שלי שוחה איום ונורא, מזגזגת בקווים אלכסוניים. הבת של אמא 2 לעומת זאת  שוחה כמו שחיינית אולימפית במהירות שיא בקו ישר וחד. על כל בריכה שהבת שלי מסיימת, שלה כבר סיימה שלוש. הבת שלי מתקרבת לעברי עם השחיה לא אלגנטית. אני מרימה את הראש מהטלפון וצועקת לה : "כל הכבוד, מדהים את שוחה מצויין תמשיכי כך", ומיד חוזרת לענות לאימייל. האמא הסינית מרימה את הראש מהסטופר וצועקת על הבת הסופר שחיינית שלה: "עצלנית, מה יש לך היום, תתחילי לשחות את שוחה זוועה, שחיינית כבר לא תצא ממך". ברגע אחד מהות השוני התבהרה, הרי שתינו רוצות באותו הדבר רק הדרך שלנו שונה. אנחנו מאמינים בעידוד ומחמאות כדרך לשפר הסינים מאמינים באי מתן מחמאות כמכשיר להעלאת המוטיבציה.

הילדים בסין נכנסים למרוץ בגיל מאד צעיר ואיתם או לפניהם ההורים. מהילד מצופה בעיקר להיות תלמיד טוב ושקדן ולהשיג ציונים טובים. הוא צריך להיות התלמיד הכי טוב כדי להתקבל לגן הכי טוב שיוביל לבית ספר הכי טוב ואחר כך לחטיבה ולתיכון והכי חשוב לאוניברסיטה הטובה. וזה מתחיל מגיל שנתיים. סולחים לילד על הרבה התנהגויות שלא היו עוברות הורים ישראלים, כל עוד הוא לומד כמו שצריך.

במהלך הסגר בשנחאי,  היה שפע זמן לשיחות עומק עם אמהות סיניות. נוצר זמן איכות עם נשים מוכשרות אינטליגנטיות מרשימות, הייתי מפקידה בידיהם מדינה אם היה צריך. היום שלהם נסוב ברובו סביב הילד או הילדים, רבות ויתרו על הקריירה כדבר מובן מאיליו מחשש שהילדים ילא עמדו בתחרות. הילד לומד 24/7 בין הבית ספר שיעורי הבית השיעורים המשלימים שיעורי הבית של ההורים ועוד קצת. הסגר בשנחאי אגב לא בלבל לרגע את האימהות החרוצות, הן עברו יחד עם הילדים לשיעורי כדורסל אונליין, לשיעורי פסנתר אונליין, פיתוח קול אונליין, קליגרפיה אונליין מתמטיקה וכו...

"חווים קשיים בדרך להצלחה", הסיסמא עוד מימי קדם. אפרופו קשיים אי אפשר שלא להזכיר את הגאוקאו, המבחן האימתני שאמור לקבוע אם תתקבל לאוניברסיטה טובה. למבחן הזה לומדים ילדים מגיל 3 ושלשמו סוגרים רבעים שלמים בעיר כדי לא לעשות רעש לילדים הנבחנים. גם הגאו -קאו עבר רפורמות ושינויים בשנים האחרונות ועדיין יש סביבו הסכמה רחבה. המבחן הזה על כל הקשיים שבו הוא הסיכוי הכמעט יחיד למשפחות עניות מהפריפריה להתקבל לאוניברסיטה טובה.

אבל לכל החגיגה הזאת יש מחיר, ומחיר לא פשוט. הלחץ הנפשי והכלכלי על ההורים בלתי אפשרי, התחרות ביניהם אין סופית, הם לא רוצים לפגר אחרי ההורים האחרים. הילדים גדולים להיות סופר מלומדים סופר בעלי יכולות במתמטיקה במחשוב בתכנות. הם חסרים עצמאות, כישורי מנהיגות, ולעיתים יצירתיות. הממשלה מנסה למתן והטילה מגבלות רגולטוריות על כל חברות החינוך החוץ בית ספרי.  אבל ההורים מפחדים להרפות מהמרוץ וחוששים שהילד יאבד את היתרון היחסי.  

באופן כללי הסינים מקבלים בברכה שירותי חינוך הניתנים על ידי זרים ככלל וישראלים בפרט. השוק העצום מהווה הזדמנות גדולה  ליזמים, לאנשי חינוך, מוסדות- מהגן עבור דרך בתי הספר, האוניברסיטאות ועד לחינוך הורים.

במסגרת ארגון יוניסטרים הישראלי הפגשנו בין סטודנטים ישראלים וסינים להכשרה ליזמות. התחושה היתה שהסינים עולים בכמה דרגות על הישראלים בידע, בשקדנות, בהכנת המטלות ביסודיות, בלמידה ובתוצאות. הסטודנטים הישראלים חסרי המורא ומלאי תעוזה עולים על הסינים בכמה דרגות במציאת פתרונות, במקוריות, באינווציה. בהסתגלות לשינויים ובעיקר בהתמודדות עם כישלונות בדרך.  

אם רק היינו יכולים לשלב, לקחת מהשקדנות והרצינות הסינית והמקוריות והתעוזה הישראלית ולערבב אותם יחד, היינו מקבלים את מערכת החינוך המושלמת. אני מאד בעד השילוב והלמידה ההדדית וכך אני מנסה לעשות בפרוייקטים השונים. למדתי בסין שצריך לחלום בגדול אבל להתחיל בצעדים קטנים. אז הנה קראתי לביתי לשיחה והסברתי לה שקצת משמעת לא תזיק, לפעמים זה נותן שקט נפשי, ושלא על כל דבר צריך לערער. "סיימת"? היא שואלת, "אז בואי נלך לסטארבאק"! אין ספק שהדברים שלי השפיעו עליה עמוקות