מאת: יעל עינב
עוד שנים רבות יזכרו תושבי שנחאי את יום השחרור. מראה מרגש, תחושה שאתה לוקח חלק ביום היסטורי, איפה היית עוד נשאל ביום ששנחאי שוחררה.
יום השחרור:
כמו פקק של בקבוק שמפניה שנוער כהלכה התפרצו מיליונים החוצה עוד לפני שסיימו לקרוא את ההודעה על סיום הסגר. זיקוקים באוויר רחובות מלאים באנשים , צהלות שמחה. תחושה של הפנינג המוני. שיער פרוע ולא מטופח תוצאה של כמעט שלושה חודשים ללא תספורת. לבושים בטרנינג על גבול הפיג'מה תוצאה של "בשביל מה להתלבש", מדרכות מלאות בעשבים שוטים, פרחי בר שצמחו פרא. חלונות ראווה מאובקים. מראה של עיר שעמדה מלכת.
לא כך ציפו תושבי שנחאי לבלות את האביב בעיר, עונה המפורסמת בפריחה המשגעת ומזג האוויר הכי טוב בשנה. במשך חודשיים לא נמכרה דירה אחת בעיר וגם לא מכונית, לא נפתחה מסעדה ובטח שלא חנות. הבנקים היו סגורים, לא ניתנו שירותים מכל סוג שהוא, לא פעלו מוניות וכמובן שגם לא תחבורה ציבורית. לוח הטיסות בשדה התעופה היה ריק. במדרכות המטופחות של שנחאי נערמו עלים ובעיר הנקייה בדרך כלל באופן מעורר השתאות, נערמו שקיות זבל ברחובות.
ביום השחרור לזהירות הסינית האופיינית לא היה זכר. תחושה ברורה שאת הפקק שחולץ כבר אי-אפשר יהיה לסגור מחדש .מאות אלפי בני האדם גדשו את הרחובות אנשים הסתובבו עם חיוך ענק. בפושי נערכו מסיבות רחוב (פושי החלק המערבי של שנחאי נשווה אותו לתל אביב, פודונג החלק המזרחי של העיר, נשווה אותו לראשון לציון)
למחרת התגבות היו הרבה יותר מהוססות, התחילו להתגלות סימני גמילה והסתגלות, לא פשוט לחזור לחיים אחרי כמעט שלושה חודשים. "התייאשתי" ! אני לא אצליח לצאת", צעקה לי השכנה, שהפכה לחברה טובה ממש בחודשיים וחצי של סגר משותף. אני חייבת להודות שעד לסגר לא הייתי מודעת כלל לקיומם של שכנים במתחם המגורים, לעיתים חשבתי שהמקום שומם. לא הכרתי אף לא אחד ואם במקרה הייתי נתקלת בשכן ואומרת לו שלום יפה כמנהג הישראלים הוא היה מסתכל עלי בחשדנות. הגינה הגדולה והיפה של המתחם לפני הסגר היתה ריקה במשך כל שעות היום והלילה, בבוקר יוצאים השכנים לעבודה דרך החניון וחוזרים הביתה דרכו בלי להיפגש עם אף אחד, כך במתחם שלנו וכך במאות אלפי מתחמים אחרים בשנחאי העיר הגדולה.
"המכונית לא מניעה", אמרה בייאוש השכנה כשברכב כבר יושב בנה היחיד והכלב הגדול בציפייה דרוכה. "למה חשבת שהמכונית תניע אחרי חודשיים וחצי ללא תנועה?" אני עונה לה. בינתיים הופיע השכן ממול שסיפר כי לקח לו שעה להזיז קן עם ביצים שהמתין לו על הפגוש של מכוניתו. שכנה אחרת הופיע בריצה עם הכלב הגדול שלה שצימח שיער. כולה חיוכים מאוזן לאוזן "הצלחתי להשיג תור למספרה (של הכלבים) אני בדרך לשטוף את הכלב. כן גם זה התברר לי ב 77 יום ולילה של סגר. לשכנים היקרים שלי לא היה חסר בית הקפה, המסעדה, הטיולים, המפגשים, לעומת זאת קשה מאד היה להם להשלים עם חוסר היכולת לשלוח את הכלב לשטיפה השבועית,מנהג סיני של העידן הנוכחי תספורת ופדיקור לכלב. במקום לעמוד בתור לסופרמרקט הם עמדו בתור בחנות החיות. בסקר ממש לא מדעי שערכתי ציינו השכנים במקום גבוה ברשימה את הקושי בכלב עם ריח של כלב ולא של שמפו.
הטלפון שלי מצלצל, קולגה סינית, חברה, מנהלת בכירה ששולטת בחברה גדולה ביד רמה, "אשת הברזל" היא מכונה. "אני פשוט פוחדת לצאת מהבית, התקף חרדה." היא מספרת. אין לי מושג איך לחזור לעבודה, להתלבש, להתאפר ולעמוד מול עובדים. התקשרתי אלייך כי אתם הישראלים חזקים, עשיתם צבא ואתם לא מפחדים מכלום".אמרה לי.
בחוץ, אמנם אין "אפס קורונה" אבל המספרים מספיקים לתמונת ניצחון לשתילת מאות אלפי פרחים בשדרות שנחאי. כמו שנכנסו במהירות לסגר מבלי להשאיר זמן לתושבים להצטייד כך גם היציאה המהירה והמוחלטת שנחאי נעשתה בבת אחת.
ברור לגמרי ששנחאי לפני ושנחאי אחרי לא אותה העיר, מאחורי הגדרות יצאו לאוויר העולם 26 מיליון תושבים במצב תודעתי אחר לגמרי מזה שנכנסו אליו. אירועי הסגר ההרמטי הגדול בהיסטוריה של 26 מיליון איש בלי אספקת מזון סדירה ושירותים רפואיים יספק בעתיד חומר מחקר לפסיכולוגים, סוציולוגים, אנשי חינוך וכלכלנים. איך הפכה עיר בליינית, מפונקת, עשירה ונהנתנית, אינדיווידואליסטית, מתקדמת, הדוניסטית, עם לוגיסטיקה מפוארת. איך חזרה העיר הזאת בתוך ימים "לימי הביניים" או במילים של הסינים חזרה לימי "שושלת צ'ינג".
לא להתבלבל שנחאי על 26 מיליון איש היא ה"תל אביב" של סין. עיר קוסמופוליטית מתקדמת, משוכללת בליינית, עם מספר בתי הקפה הכי גדול בעולם! מסעדות מכל העולם אופנות משוכללות ומערכת לוגיסטית מפנקת הדוניסטית להחריד שמביאה אלייך בלחיצה על הטלפון כל מה שתחפוץ בזמן בלתי סביר. מגיעים אורחים לחיצה על הטלפון תביא מגש פירות חתוכים בתוך 10 דקות מההקלקה ועד הדלת. כסף מזומן כבר אין פה מזמן. הכל נעשה דרך הטלפון. הסגר סגר באחת את מערכת השליחים המשוכללת, בגלל הדבקות של שליחים. משלוחים הואשמו כגורם הפצה והעיר המודרנית חזרה לימי הביניים מפתחת מערכת של החלפת קמח תמורת 2 עגבניות בתוך מתחמי המגורים. הדור הצעיר המפונק המדושן שלא יודע מה זה בישול ולעיתים אין לו אפילו סירים בבית לא כל שכן מזווה מלא מוצרים כמו הישראלים דור שני ושלישי לשואה , מצא עצמו פשוט רעב וחסר אונים.
מעבר לפגיעה הכלכלית והחברתית הפגיעה התדמיתית משמעותית לא פחות: שנחאי ידועה באגו המנופח ביחס ליתר 1.4 מיליארדי תושבי סין. מהתודעה שבשנחאי "זה אף פעם לא יקרה" זה הפך ל"אם זה קרה בשנחאי - זה יכול לקרות בכל מקום". מה שגרם ליתר 1.4 מיליארד תושבי סין לרוץ לסופרמרקטים ולהצטייד, על כל מקרה.
הרבה כבר נכתב ונאמר על הסגר, אבל צריך להגיד שמתוך הקושי נוצרו גם כמה דברים יפים, לי אישית ולשנחאי בכלל. הדבר המדהים שקרה היה היווצרות קהילות של ממש בתוך המתחמים הסגורים. בקומפאונד שלנו כמו אלפי מתחמי מגורים נוצרו קהילות וירטואליות שבמהלך הסגר גם יכלו להיפגש פיזית בחצר המתחם. חיי קהילה משותפים אינם דבר של מה בכך בעיר המנוכרת בה אנשים רצים מבוקר עד ערב ומעולם לא עצרו כדי לבדוק מי גר לידם. כדי לשרוד הקהילה דאגה יחד להשיג מזון. במהלך כל תקופת הסגר העיסוק המרכזי של התושבים היה להשיג מזון קבוצתי. אנשים רבים גילו לראשונה איפה נמצא המגב ואיפה הכיריים. פתאום נאלצו לבשל ולהבין איפה לעזעזל האיי (עוזרת הבית הקבועה) השאירה את סמרטוט הרצפה. כשפתחו את הדלתות ואיפשרו יציאה לתוך המתחמים פתאום ניראו ילדים משחקים במשחקי כדור, מחבואים ותופסת. אלה ילדים שבימים כתיקונם לומדים מבוקר עד ערב בבית הספר וממשיכים באדיבות ההורים לתוך הלילה בשיעורים משלימים. עד הסגר הם בכלל לא ידעו שיש גינה בחוץ או ילדים אחרים שאפשר לשחק איתם. בסגר ההורים שחררו (קצת...אבל שחררו) נתנו לילדים להוציא מרץ בריא. צהלות ילדים משחקים בחוץ הפכו פתאום לרעש קבוע.
אנחנו הזרים היחידים במתחם המגורים....
אני ומשפחתי ברי המזל אומנם שברנו את השיא באורך הסגר הרצוף, וכנראה גם שברנו את שיא מספר בדיקות ה PCR , אבל נהננו מהיכולת לצאת לגינה היפה במתחם המגורים ולהכיר אנשים מופלאים כולם סינים שעזרו תמכו סידרו ודאגו. למיליונים שהיו כלואים בתוך בתים בבנינים רבי קומות בלי יכולת לצאת או להוציא את הכלב החוויה אולי היתה אחרת. אבל סיפורי העזרה שמעניקים הסינים לזרים הם סיפורים שחוזרים על עצמם בכל מתחם מגורים בו הזרים הם מיעוט.
יחד חגגנו את פורים פסח שבועות ובהתאמה את צ'ינג מינג וחג טאטוא הקברים והאחד במאי. אנחנו הזרים היחידים במתחם המגורים, והעזרה והתמיכה והחברות שגילו השכנים שלנו כלפינו הביאו אותי לא מעט פעמים לדמעות של התרגשות. דוגמא אחת מיני רבות: בקבוצת הוויצ'אט שהפכה למדורת השבט בה צוחקים יחד, מזמינים אוכל ביחד, מקטרים ביחד ומעלים סרטונים כתב אחד החברים:"צריך לדאוג גם לזרים, אנחנו מזמינים אוכל שהם לא אוכלים, בואו נזמין אוכל מערבי שגם להם יהיה מה לאכול". "מה הם אוהבים" ? שואל שכן אחר. השכן התקשר :"מה חסר לך הוא שואל" , חמאה אמרתי, אני חייבת לעשות עוגות יום הולדת לבנות. (הסבר קצר : במהלך הסגר מזון ניתן היה להזמין רק בהזמנות קבוצתיות ובכמויות גדולות). כידוע לכל סינים אינם צורכים חמאה. מכאן זה גלש לשעה ארוכה ועשרות הודעות בוויצ'אט בקבוצת הקומפאונד" "מאיפה נשיג חמאה"- "כולם לחפש". "מצאתי" כתבה השכנה שתמיד מוצאת הכל "אבל צריך להזמין 30 ק"ג והמחיר מטורף". החלטת השכנים המדהימים שלי היתה שכל משפחה (60 משפחות) תזמין חצי ק"ג חמאה שבוודאי לא יעשו איתה כלום רק כדי שלנו יהיה חמאה לעוגת יום הולדת .
בשלושים שנות היכרות ועבודה עם סין זכיתי להכיר הרבה חברים סינים, אבל הלחברויות האמיצות שנוצרו בחודשי הסגר אין תחליף. אף פעם לא חוויתי היכרות אינטנסיבית ועמוקה כזאת בזמן קצר. למדתי המון על החיים של מעמד הביניים הסיני, למדתי יחד איתם להעריך מחדש את החיים הפשוטים ובעיקר את חיי הקהילה. גיליתי את חוש ההומור המופלא של הסינים. שנים לא צחקתי ככה על בסיס יומי. מסרטוני תצוגות האופנה עם עלי החסה המפורסמים, ועד לסרטונים המדמים שחייה במיטה בגלל המעבר לבחינות אונליין בשחייה ועוד ועוד
לשנחאי יש עבודה קשה לא רק בשיקום הכלכלה אלא גם בשיקום התדמית. החזרת האימון בעיר המדהימה לתושביה, ולשאר העולם. אזרחי שנחאי הם מן המשכילים ביותר והעשירים ביותר בסין. האם העיר הבינלאומית הקוסמופוליטית הולכת לאבד את מעמדה ? הרבה מאד זרים עזבו ככל שחלף הזמן והעיר לא נפתחה נאלצנו להיפרד מעוד ועוד חברים. ישראלים רבים עזבו את העיר בלי כוונה לחזור, ואחרים יצאו וכעת מתקשים מאוד לחזור. אם יצליחו בכלל להשיג טיסה ועדיין יישאר להם כסף לקנות סנדוויץ' בשדה התעופה, הם ייאלצו להיכנס לשלושה שבועות בידוד. האמון של החברות הזרות, ואפילו המקומיות, בשנחאי נפגע באופן ממשי. החשש הוא שסין תיכנס למעגלים של סגרים חוזרים ונשנים. הפגיעה הקשה בשרשרת האספקה גרמה לחברות זרות רבות להעריך מחדש את יחסם לשנחאי בפרט ולסין בכלל.
ונהיה קשה מאד להסביר בארץ במדיות השונות למה סוגרים שכונה בגלל מקרה אחד ולמה סוגרים עיר בגלל מספר מקרים כשבארץ שכחו כבר מהמחלה. חזרתי הסברתי את ההיגיון הממשלתי: האוכלוסיה המאד מבוגרת לא מחוסנת, יעילות הזריקה עדיין לא באה לכדי בדיקה, בתי החולים לא יעמדו במיליוני חולים ובעיקר לא במיליוני מתים. צריך לזכור שבעוד כל העולם התמודד בשנתיים האחרונות עם סגרים חוזרים ונשנים ומיליוני מתים בסין חיו חיים כמעט רגילים. בארץ ובמערב התקבלו הסגרים בצרחות במחאות ובניסיונות בלתי מתאמצים להסתיר את הפרתו המתמשכת. הסינים חושבים אחרת, בשנחאי הטענה המרכזית של התושבים היא למה לא הנהיגו את הסגר עוד לפני ההדבקה ההמונית, ולמה לא התארגנו במשך השנתיים הטובות לספק לאזרחים את כל הדרוש להם בסגר מתמשך. סינים מאמינים באמת ובתמים שההנהגה רוצה בטובתם ופועלת כדי להגן עליהם. ואין מה להוסיף לזה שום מחשבה שיפוטית זאת פשוט צורת חשיבה אחרת.
וכך באותה מהירות שבה נסגרה שנחאי כך היא נפתחה. בבת אחת. ביציאה גילו רבים את העלייה התלולה במחירי הדלק והמזון. מהגרי העבודה יתקשו לעמוד במחירים האלה ופני העיר מן הסתם ישתנו. שנחאי שברה את השיא של שיאן, ואפילו את השיא של ווהאן, הן מבחינת אורך הסגר וחומרתו והן מבחינת מספר התושבים שהיו חלק ממנו. אבל עושה הרושם שהיא גם תשבור את השיא בהתאוששות הכלכלית המהיר ביותר.
מה למדנו מהסגר? עדיין נמשך הויכוח האין סופי בין ריכוזיות לביזור סמכויות. שנחאי נהנתה מצמיחה פנומנלית והמיסים העצומים שהועברו לבייג'ין העניקו לה את הזכות ליותר חופש החלטה ושליטה פרובינציאלית. הדברים כעת השתנו. הממשלה טוענת שכדי להיטיב עם המדינה על 1.4 מיליארד תושביה האינטרס הלאומי תמיד צריך להיות מעל האינטרסים המקומיים ולכן ההחלטות צריכות להיות שם. מנגד יש הטוענים שמדינה כל כך גדולה עם תנאים גאוגרפים שונים והתקדמות כלכלית צריכה יותר סמכויות מקומיות .
בנתיים תושבי שנחאי כמו גם ערים אחרות בסין צריכים להתרגל למטוטלת כמו הבורסה שעולה ויורדת על פי מצב הסגרים. כך גם תושבי שנחאי צריכים להתרגל לחיים של חוסר ודאות.
"אפס קורונה" עוד אין כאן, ולכן לכולם ברור שהיציאה הזאת היא על תנאי. בזמן כתיבת שורות אלה הוכרז על סבב בדיקות נוסף שבא להזכיר לנו שהכל, אבל הכל בחיים זמני.