ירידה חדה בשיעור ההתאבדויות

בשנות ה-90 של המאה ה-20 היה שיעור ההתאבדות בסין מהגבוהים ביותר בעולם, כאשר מרבית ההתאבדויות נרשמו בקרב נשים צעירות באזורי הכפר. עם זאת, מחקר חדש של אוניברסיטת הונג קונג מגלה כי במהלך 10 השנים האחרונות חלה ירידה של כ-50% במספר המתאבדים וכיום שיעור זה הוא מהנמוכים בעולם.

על פי המסמך, שיעור ההתאבדות השנתי בין 2002 ל-2011 ירד ל-9.8 מקרים לכל 100 אלף איש, ירידה של 58%. לדברי יֶה ג'אוֹ-חוי, ראש המרכז למניעת התאבדות באוניברסיטת הונג קונג, הירידה החדה בשיעור ההתאבדות מפתיעה, במיוחד מכיוון שסין לא שיפרה את שירותי הבריאות הנפשית וכן לא הקצתה משאבים לטיפול בבעיה.

 
^{ניסיון התאבדות בעיר ג'אן-ג'יאנג בשנת 2012 נמנע בזכות התערבות קרובי משפחה ועובדי חילוץ והצלה}

הירידה החדה ביותר, כ-90%, נרשמה בקרב נשים בנות פחות מ-35 באזורי הכפר. על פי נתוני מחקר שנערך בשנת 2002, בין השנים 1995 ל-1999 עמד שיעור ההתאבדות בקבוצה זאת על 37.8 מקרים לכל 100 אלף איש. עם זאת, המחקר החדש מצביע על כך כי בשנת 2011 ירד שיעור ההתאבדות לפחות מ-4 מקרים לכל 100 אלף. במקביל, מחקר אחר שבדק את שיעור ההתאבדויות במחוז שאנדונג במהלך 20 השנים האחרונות, גילה כי שיעור ההתאבדות בקרב נשים צעירות ירד ב-95%, וב-2010 עמד על 2.6 מקרים לכל 100 אלף איש.

שני תהליכים חברתיים הקשורים זה לזה עומדים מאחורי הצניחה במספר המאבדים את עצמם לדעת – תופעת העיור ועלייתו של מעמד הביניים בערים. בשביל נשים צעירות מהכפרים, מעבר לערים אומנם יהפוך אותן לאזרחיות מסוג ב', אך גם יאפשר להן להתחמק מבעיות כמו לחץ ההורים, נישואים כושלים וכמובן ימנע מהחמות לרדות בהן. בנוסף, ריחוק מהכפר ירחיק אותן גם משיטת ההתאבדות הנפוצה ביותר בכפר – בליעת חומרי הדברה. כ-60% ממקרי ההתאבדות בכפרים התבצעו על ידי שתיית חומרי הדברה, פעמים רבות בשל דחף רגעי.

עם זאת, הנתון המדאיג ביותר הוא העלייה המהירה בשיעור ההתאבדות בקרב אנשים מבוגרים בכפרים. בעוד שבקרב בקרב אזרחים בני 65 עד 69 בערים עומד שיעור ההתאבדות על 9.9 מקרים לכל 100 אלף איש, הרי שבכפרים שיעור המתאבדים בגילאי 70 עד 74 מגיע ל-41.7 מקרים. עם זאת, החל משנת 2005 חלה ירידה כללית במספר המבוגרים המתאבדים שהורגשה יותר בערים מאשר בכפרים, אך לאחר 2008 נפסקה מגמה זאת ואף נרשמה עלייה מסוימת.

הסיבה לשיעור הגבוה יחסית של התאבדויות נובעת גם היא מתהליך העיור. קשישים רבים נשארים מאחורה, בעוד ילדיהם ובני משפחותיהם עוברים לערים הגדולות ומשאירים אותם לבדם. לחילופין, הקשישים שהיגרו עם ילדיהם לערים מרגישים בודדים ולא זוכים לראות פנים מוכרות. בנוסף לכך, מדינות הילד האחד גורמת לכך שהעול הנתון על כתפיהם של הילדים רק מכביד מיום ליום.

קשה לדעת מה יתרחש בעתיד בתחום זה, אך ככל הנראה לא סביר ששיעור ההתאבדות ישוב להיות גבוה כבשנות ה-90 של המאה שעברה.