וותיקת ה"משמרות האדומים" מתנצלת

"איך קוראים לך?" שאל מאו את הנערה הצעירה כאשר ענדה על זרועו את סרט המשמרות האדומים, "סוֹנג בּין-בּין" ענתה בהתלהבות. השם שנתנו לה הוריה משמעו בסינית "מעודן", אך מאו קבע: "היי נועזת!" זמן קצר לאחר מכן היא החליטה לשנות את שמה הפרטי בהתאם. שלושה עשר יום מאוחר יותר, נכחה סונג בת ה-19 ברציחתה של סגנית מנהל בית הספר בו למדה, בּיֶין ג'וֹנג-יוּן בת ה-50. יום קודם לכן, חברים במשמרות האדומים הפליאו את מכותיהם באדם אחר בבית הספר ששימש נציג המפלגה והואשם על לא עוול בכפו בהתנגדות למהפכה.

בּיֶין הייתה הקורבן הראשון של המשמרות האדומים, בעוד שסונג נהפכה לסמלם של הצעירים שהטילו אימה במדינה.

 
^{סונג אז והיום}

מהפכת התרבות היא אחת התקופות שלא מרבים לדבר עליהן במדינה והיא נחשבת לנושא רגיש במיוחד. בין השנים 1966 ל-1976 שרתה סין במערבולת של תוהו ובוהו פוליטי שהביא להרס חברתי ותרבותי. ה"משמרות האדומים", שהוקמו על ידי מאו דזה-דונג, יצאו מכלל שליטה וזרעו הרס וחורבן ברחבי המדינה. הם כילו את זעמם בפקידים, אינטלקטואלים, שכנים ואף קרובי משפחה. הם האשימו חפים מפשע בפשעים נגד העם והממשלה, תוך שהם מחרימים את רכושם, כולאים אחרים ואף מוציאים להורג את קורבנותיהם. כשנתיים לאחר פרוץ המהפכה, הוחלט לפרק את המשמרות האדומים ולשלוח את אותם מיליוני צעירים הרחק מבתיהם בערים לכפרים הנידחים.

עם זאת, אתמול (12 בינואר) בשעות הבוקר הצטופפו להם בחדר לא גדול יותר מחמישים איש ואישה, סטודנטים ומורים, כדי לבקש סליחה מקורבנות מהפכת התרבות. הנוכחים במפגש, תלמידים ומורים מאותו בית הספר בבייג'ין, פקדו אותו בשנות ה-60 של המאה שעברה ולכולם זיכרונות מאותה תקופה.

באחת מפינות החדר עמד פסלה של בייאן ג'ונג-יון, סגנית המנהל שנרצחה באכזריות. הפסל הוצב במקום ב-2011 לאחר ש-500 מורים וסטודנטים תרמו מכספם כדי להנציח את זכרה. בצעד סמלי, קדו המשתתפים בפני הפסל והביעו את צערם על אותן התרחשויות.

אחת מהדוברות אמרה בנאומה בקול חנוק "ליבי מלא רגשות חרטה וכאב. אני רוצה להתנצל בפני המורים, אני מתנצלת שתליתי כרזות שהביאו לפגיעה בהם. אני מצטערת שבאותו יום לפני יותר מ-40 שנה לא הגנתי על המורים ומתחרטת שהחזקתי בדעות קיצוניות. בנוסף, היא ביקשה להתנצל גם בפני סונג: "אני זאת שגרמתי לך להדביק את הכרזות המסיתות, אני זאת שהבאתי את התלמידים לכיכר טייאנאנמן והשפעתי על חייך".

סונג גם היא התנצלה מקרב ליבה על מעשיה. "אני נושאת באחריות למותה של סגנית המנהל, חששתי שיאשימו אותי בריאקציונריות, לא יכולתי וגם לא היה אפשר למנוע את התקיפה של הנהלת בית הספר".

בראיון שערך עימה עיתון בייג'ין החדשה, סיפרה סונג כי ב-2 ביוני 1966 תלתה כרזות שהביאו לאירועים האלימים מאוחר יותר. "רציתי שתהיה לי סוף סוף הזדמנות להתנצל בפני המורים. קיוויתי להזדמנות כזאת זמן רב. אנחנו כבר מאוד מבוגרים, הרבה מהמורים בני יותר מ-80 ו-90. אם היינו דוחים את ההתנצלות, יתכן ולעולם לא תהיה לנו שוב הזדמנות דומה." סונג גם ציינה, כי היא מקווה שאירוע מסוג זה יקדם את הדיון הציבורי במהפכת התרבות.