אופרת פקין

איפור הפנים הוא צורת האמנות הייחודית ביותר באופרת פקין. יופיה או כיעורה, אופיה הטוב או הרע, היותה נאמנה או בוגדנית כמו גם מעמדה החברתי של הדמות משתקפים בלא יוצא מן הכלל באיפור. לדוגמא: הצבע האדום מייצג נאמנות מוחלטת, הסגול מסמל תבונה וגבורה, והשחור מייצג דמות אצילית נאמנה, ישרה וכנה. לעומת זאת, לבן הוא צבעה של דמות מרושעת בעלת מזג ערמומי ובוגדני, כחול מייצג דמות עיקשת ונועזת, וצהוב יופיע על פניה של דמות אכזרית. זהב וכסף הם צבעי האיפור על פניהם וגופם של אלים, רוחות ושל הבודהא, והם מקנים לדמויות מראה מיסתורי. 

מקובל לראות בשלהי המאה ה-18 את תור הזהב הראשון בתולדות אופרת פקין. בתקופה זו שגשגו לא רק מופעי האופרה העממיים, אלא גם האופרות שהועלו בחצר הקיסרות. חיבתם הרבה של המשפחה הקיסרית ושל משפחות האצולה לאופרת פקין והתנאים החומריים המעולים שסיפקו הארמונות הקיסריים סייעו מאוד לפתח את ההיבטים שונים הקשורים באופרה כתלבושות, האיפור והתפאורה. בזכות ההשפעה ההדדית בין האופרות בחצר הקיסרות לאופרות העממיות, התפתחה אופרת פקין באופן חסר תקדים. תור הזהב השני של אופרת פקין הוא משנות ה-20 ועד שנות ה-40 של המאה ה-20. מה שמסמל יותר מכול את השגשוג בתקופה זו הוא ריבוי האסכולות. ארבע האסכולות הנודעות ביותר היו האסכולות של האמנים מֵיי לַאנפַאנג (1894-1961), שַאנג סְיַאוֹ-יוּ'ן (1900-1975), צֶ'נְג יֵן-צְ'יוּ (1904-1958) וסוּ'ן הְוֵוי-שֶנְג (1900-1968). על במות התיאטרון בערים הגדולות כבייג'ין ושנחאי הועלו באותה תקופה מופעים רבים של אופרת בייג'ין.

 מֵיי לַאנפַאנג הוא מאמני אופרת פקין הנודעים ביותר בעולם. בהיותו אך בן 8 החל בלימודי המשחק ובגיל 11 כבר החל להופיע. במהלך למעלה מ-50 שנות קריירה אמנותית יצר ופיתח מיי לאנפאנג את אמנות השירה, הדיקלום, הריקוד, המוזיקה, התלבושות והאיפור המאפיינים את דמות ה"דָאן", ויצר סגנון אמנותי ייחודי.

^{מיי לאנפאנג}

קטע מהפרק "גשר תשעת העיקולים", מתוך האופרה "חתול הנמר מחליף את יורש העצר":