המוסיקה הפופולרית בסין - חלק ג'

עד להקמתה של הרפובליקה העממית של סין בשנת 1949, המוסיקה הפופולרית התפתחה במרחב שהיה סמי-פיאודלי בחציו האחד וסמי-קולוניאלי בחציו השני. התנאים הההיסטורים היחודיים של התקופה הגבילו את התפתחותה, לכן, מלבד חידושים טכנולגיים אחדים, היא נותרה במצב של סטיגנציה למשך זמן רב. היצירות המוזיקליות שנכתבו במהלך שנות ה-30 עד ה-40 של המאה הקודמת מעידות על ה"חולשה המולדת" והרפרטואר הדל והמוגבל מהם סבלה תעשיית המוזיקה שכן מרביתן הדיפו ניחוחות קולוניאלסטים כבדים, מה גם שהצרכנים היחידים שלה היו אותו שכבה של בורגנות זעירה בערים הגדולות שנאלצו לפתוח את שעריהן למערב. כל אלה גזרו על תעשיית המוזיקה הפופולרית בסין להתפתח על נתיב איטי, מפותל ורצוף מכשולים.

אחת מנקודות המפנה הקריטיות בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית בסין היו "שיחות ינאן", כנס שנערך בשנת 1942 בבירה הקומוניסטית ינאן שבמחוז שאנסי בחסות המפלגה ובהשתתפות אנשי רוח רבים, במהלכו הגדירו מאו ושותפיו את תפקידה של התרבות והאמנות, על כל גווניה, במדינה הקומוניסטית. המטרה העיקרית היתה ליצור אחדות בין סטנדרטים גבוהים ובין עממיות. אם עד עכשיו קהל היעד של האמנים היה מעמד הביניים הבורגני, כעת הועלתה הדרישה לייצר אמנות שתכניה יתאימו להמונים, משמע לאיכרים, לפועלים ולחיילים, אמנות שתקדש את הרוח הקומוניסטית. המוסיקה, בדומה לצורות האמנות האחרות, כבר איננה משמשת כאמצעי לבידור, אלא כ"כלי נשק מהפכני" אשר תפקידו לחנך את ההמונים ולהפיץ תעמולה.

^{מאו דזה דונג - השמש שבליבנו לעולם לא תשקע} 

תכני השירים שנכתבו במהלך התקופה עסקו בעיקר במאמצים הקומוניסטיים לשחרור האומה הסינית מידי המפלגה הלאומית והכובשים האימפריאליסטיים. שירי לכת ושירים פטריוטיים ומהפכנים כדוגמת "מקהלת הנהר הצהוב" של סי סינגהאי, "שיר הלל לינאן" של גֶ'נְג לוּ' ו"מפרץ הבוץ הדרומי" של לי ג'יֶה-פוּ, נועדו להעלות את המורל של חיילי צבא השחרור העממי שנלחמו בחזית ובמקביל גם לגייס את תמיכתם של האזרחים, במפלגה החדשה. במהלך מלחמת השחרור שקדמה להקמת הרפובליקה העממית הופיעו יצירות כמו "לנו הפועלים יש את הכוח", "מקום טוב בהרים" ו"מצעד הניצחון".

במהלך 17 השנים שחלפו מאז ייסודה של סין החדשה ועד לתחילתה של מהפכת התרבות, השירה הקולקטיבית חוותה תקופה של פריחה ושגשוג. המקהלות הרבות שצצו בזו אחר זו שרו בעיקר שירים מהפכניים ושירי אפוס שפרשו עלילות של גבורה וניצחון כגון "המזרח הוא אדום", "המסע הארוך" ו"שיר הלל למולדת". שירי העם החדשים, כדוגמת "מדוע הפרחים אדומים כל-כך?", היו ביטוי ישיר להוויה הייחודית ולתמורות המבניות שחלו בחברה הסינית, שכן באותם זמנים זו היתה בעיצומו של תהליך מעבר לחברה סוציאליסטית. על אף שהאסתטיקה הרוסית נתנה את אותותיה על מרביתן של היצירות המוזיקליות באותה תקופה, חלק מהשירים הושפע מבחינת המלודיה והלחן מסגנון המוזיקה האתנית והעממית. במקביל, הופיע ז'אנר חדש וייחודי של שירי הלל למולדת ולמפלגה, כשהיצירה המייצגת ביותר היא "יו"ר מאו הוא השמש האדומה שבליבנו". בין הפרפומרים הגדולים של אותה תקופה ניתן למנות את גוּ שְה-ג'וּ'ן, מה יוּ'טָאוֹ, ווָאנְג קוּן, לוּ' ווֶן-קֶה ועוד.

 
^{גיבורי אופרת המודל "הכיבוש המתוחכם של הר הנמר". שירים מהאופרה הושמעו ללא הרף בזמן מהפכת התרבות}

בשנת 1966 מתחילה אחת התקופות הסוערות והדרמטיות ביותר בתולדותיה של סין – מהפכת התרבות הפרולטרית הגדולה. המהפכה נמשכה עשר שנים ועל אף שיש המכנים אותה "מדבר תרבותי", הפעילות בתחום המוזיקה לא נפסקה. במהלך עשר שנות המהפכה ובייחוד בשנותיה הראשונות, החריפה מגמת הפוליטיזיה של המוזיקה. הצעירים, בעיקר אלה אשר התגוררו בערים, היו אלו אשר נבחרו להוביל את המהפכה בשטח, והיה צורך למצוא דרך להלהיב אותם ולתת להם השראה והמוזיקה מילאה את התפקיד בהצלחה.

השירים שהושמעו במהלך השנים הראשונות היו פרי עטו של מאו אשר הפכו מיצירות כתובות לשירים עם לחן, כמו גם שירים שנכתבו על ידי חברי משמרות האדומים בעצמם. במקביל, השירים שהופיעו במסגרת שמונה אופרות המודל (אופרות אשר עברו עיבוד קולנועי והיו למעשה הסרטים היחידים שהוקרנו במהלך מהפכת התרבות) התנגנו ללא הפסקה, בין אם במקלטי הרדיו או בין אם ברמקולים שהיו פזורים בכל מקום. אחד המוטיבים המרכזיים באופרות היו שירי המרורים (Suku בסינית: 诉苦) אשר הזכירו לצופים כמה רע היה בתקופה שקדמה לשחרור המדינה על ידי המפלגה וסייעו ביצירת הקונטקסט של המאבק האינטנסיבי שהיה נחוץ כל-כך לליבוי המהפכה. לשירים אלו היה אימפקט אדיר בשילהוב הצעירים לקום ולהוביל את המהפכה.

כשנתיים לאחר פרוץ המהפכה, הוחלט לפרק את המשמרות האדומים ולשלוח את אותם מיליוני צעירים הרחק מבתיהם בערים לכפרים הנידחים על מנת שיוכלו לחיות עם האיכרים, לעזור להם וללמוד מהם. המציאות החדשה שנכפתה על אותם בני נוער משכילים, הביאה ליצירתה של מעין תת-תרבות שלמה. אותם צעירים נותקו מבתיהם, הופרדו מהוריהם ומחבריהם ונאלצו לחיות בתנאים שלרוב היו קשים מנשוא.

הכאב העצום, הבדידות ותחושת חוסר השייכות שחוו אותם צעירים הולידו יצירות מוזיקליות בסגנון שונה, בעיקר בלדות רומנטיות עצובות כדוגמת "היי שלום, בייג'ין", ו-"שיר לנאנג'ינג", המאופיינות בהתרחקות מהסגנון התעמולתי והפוליטי שהיה מוכר עד עתה. שירים נוספים מהתקופה כללו גם את "לילה על גדות נהר יאלו", "החיים" ו-"אני נערה ממשפחה קפיטליסטית". למרות זאת, יש לזכור כי מדובר בתרבות מוזיקלית משנית, וכי לאורך כל התקופה הסגנון המוזיקלי הנפוץ היה הסגנון המהפכני של שירים פוליטיים "אדומים".

מהפכת התרבות אמנם הסתיימה רשמית בשנת 1976, אך רק בשנת 1979, במסגרת המליאה ה-3 של הוועד המרכזי ה-11 של המפלגה, תתקבל ההחלטה שתשנה את פניה של סין כולה ותסמל את תחילתו של העידן החדש בתחום המוסיקה הפופולרית.