דרוש בעל עשיר

כ-60% מבין הסטודנטיות בגואנג-ג'ואו רוצות להתחתן עם בן להורים עשירים, כך עולה מסקר שנערך לאחרונה באוניברסיטאות בעיר. עוד עולה מהסקר כי כ-40% מהסטודנטיות מעדיפות להתחתן עם גבר המחזיק במשרה ממשלתית, הידועה בכינוייה "קערת האורז מברזל", משום שהיא מבטיחה קביעות לכל החיים ללא תלות בתפוקה של העובד. מומחים רבים טוענים שהנתונים המדאיגים הללו אמורים להדליק נורות אזהרה, משום שהם משקפים היבטים מסויימים של מציאות חברתית עגומה במיוחד.

מאז השקת הרפורמות הכלכליות ומדיניות הדלת הפתוחה, החלה לצמוח בסין שכבה חברתית חדשה של אנשים עשירים. במקביל, החלה להתפשט בחברה תופעה של אנשים חמרניים ותאבי בצע, "טפילים" אשר לא יבחלו בשום אמצעי על מנת להתקרב אל אותם עשירים ולנצל אותם. כך חלק גדול מנשות סין מעידות על עצמן שהן מעדיפות לשמש כפילגש לגבר עשיר מאשר להתחתן עם בחור שאין לו כסף.

^{"תגיד, כמה אתה מרוויח בשנה?"}

מדוע תופעה זו נפוצה דווקא בקרב אותה שכבה של נשים משכילות, סטודנטיות אשר כביכול שואפות לפתח לעצמן קריירה ולצאת למסע של הגשמה ומימוש עצמיים? איך זה שדווקא אותן סטודנטיות מבקשות לחפש לעצמן ספונסר לחיים? הסיבה, ככל הנראה, נובעת מהעובדה שהחברה כולה עוברת בימים אלה שינויים מהפכניים בכל הקשור בתפיסת העולם וסולם הערכים שלה. אם מוסיפים למשוואה גם את גל ההתייקרות הדרמטי ששוטף את המדינה בשנים האחרונות, אז מה הפלא שנשים מסויימות מחפשות פתרון אינסטנט שיאפשר להם להבטיח לעצמם עתיד חברתי וכלכלי מבטיח יותר?

סביר להניח שלאחר שהן יינשאו ל"בחיר ליבן" המיליונר, אותן סטודנטיות, אשר נתפסות כ"עמוד השדרה של החברה", יחלו אט אט להתנוון, וכל הידע והניסיון שהן צברו במהלך שנותיהן באוניברסיטה, ידע שאותו הן אמורות להעביר הלאה ולהשפיע באמצעותו על הקהילה בדרך כזו או אחרת, יתבזבז לריק. לא מדובר פה רק בבזבוז טוטאלי של חיים של בנאדם, אלא בבזבוז משווע של משאבים לאומיים.

לסטודנטים יש משקל רב בעיצוב דמותו של הנוער, הלא מקרבם יצמחו מחנכי דור העתיד. אם המחנכים עצמם נושאים במוסר והשקפות מעוותים שכאלה, קשה שלא לתהות (בחשש) לאן מועדות פני הדור הצעיר ואיזה מן צביון תקבל החברה בעתיד.

אין כל פסול בלרצות ולשאוף להיות עשירים, אך כשאנשים מחפשים "קיצורי דרך" להתעשר, וכשנשים מחפשות גבר אותו יוכלו לנצל לטובת ביסוסן הכלכלי, שעה שהן יושבות בבית ולא עושות כלום, אז אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להתחיל לדאוג. על כן עלינו לקום ולעשות מעשה, לפני שהתופעה הזו תתרחב ותהפוך לנורמה חברתית.