הקולנוע ההונג-קונגי

הקולוניה הבריטית לשעבר זכתה למקום של כבוד בתרבות הפופולארית של מזרח אסיה ושל העולם בזכות הסרטים שיצאו ממנה במהלך המאה ה-20. אינספור סרטים קלאסיים דוברי קנטונזית, במיוחד קומדיות וסרטי קונגפו, התקבלו באהדה על הקהל הסיני והזר גם יחד. אך לא תמיד היה לקולנוע ההונג-קונגי מעמד יחודי: בתחילת המאה ה-20 הוא הושפע רבות מן הסרטים שנוצרו בסין גופא ובטייוואן, עד שהצליח לגבש שפה קולנועית יוצאת דופן.

הקולנוע הגיע להונג-קונג שנה אחרי הקרנת הסרטים הראשונים של האחים לומייר. ב-1896 הגיע אליה אחד העוזרים של האחים הצרפתים ועמו סדרת הסרטים הקצרים שהוקרנו בפאריס, והוצגו עתה לקהל הרחב. אך רק ב-1898 נרשמה התרחשות של ממש בעולם הקולנוע המקומי: באותה שנה שלחה החברה של אדיסון צלם למקום כדי שיצלם מספר סרטים על רקע העיר ובהם: "הרחוב ההונג-קונגי", "הבניינים הקולוניאלים בהונג-קונג", ו-"המזח של הונג-קונג". סרטים אלה נחשבים לסרטים ההונג-קונגיים המוקדמים ביותר אף על פי שלא צולמו באולפנים מקומיים, וזאת משום שיש בהם ערך תרבותי רב ונדיר – מראיה של הונג-קונג בסוף המאה ה-19.

^{מכות ועוד מכות. סרטי הקונגפו של הונג-קונג}

החלוצים (1897-1945)

ב-30 השנים שלאחר 1898 התפתח הקולנוע לאיטו, וניתן אף לומר כי לא הייתה במקום תעשיית קולנוע גדולה. בשנת 1931 נודעו בעולם יצירות בקנטונזית, הדיאלקט המדובר בהונג-קונג, ותעשיית הקולנוע פותחה לראשונה. בדצמבר 1941 נכבשה הונג-קונג בידי היפנים, ועם הכיבוש גוועה גם העשייה הקולנועית שהחלה להשתקם רק עם נסיגת הכוחות הזרים בספטמבר 1945. מראשית שנות ה-30 ועד תחילת שנות ה-40 ידע עולם הקולנוע של הונג-קונג את תקופת השגשוג הראשונה שלו. הצמיחה המהירה במספר הסרטים דוברי הקנטונזית והצלחתם המסחררת מסמלת את גיבוש התעשיה וכניסתה לעידן חדש, שבו שלטו סרטים רומנטיים וקומדיות. בתקופה זו הקולנוע המקומי כמעט ולא הושפע מהמערב, והוא התבסס בעיקר על התרבות הסינית.

ממשיכים ליצור (1946-1955)

המלחמה בין המפלגה הקומוניסטית למפלגה הלאומית השפיעה עמוקות על המבנה החברתי של הונג-קונג.

הסרטים שהגיעו מסין גופא ומטיוואן אימצו מערכת נורמות ימניות או שמאליות, ואלה הופצו גם בהונג-קונג והשפיעו עמוקות על דעת הקהל. פעילים מכל הקשת הפוליטית הגיעו להונג-קונג שהפכה לחזית המאבק בין שמאל לימין, מאבק שהחמיר לאחר שהוקמה סין החדשה ב-1949. מאמצע שנות ה-50 איבדו סרטים אלה מהפופלאריות שלהם, והקולנוע המסחרי החל לצבור פופלאריות שהובילה את הקולנוע לתקופה חדשה. תעשיית הקולנוע, במיוחד סרטים דוברי מנדרינית, התפתחה במהירות; ענף הסרטים העצמאיים התחדש והתקדם, וגם האולפנים הגדולים שיגשגו. פתיחתו של השוק הבינלאומי, במיוחד השוק הטיוואני, תרמה אף היא להצלחת הקולנוע של הונג-קונג. הסרטים עצמם המשיכו לעסוק בסוגיות שעניינו את הקולנוע של שנחאי: בעיקר ניתוח המוסריות והערכיות במסורת הסינית.

תור הזהב (1956-1966)

מאמצע שנות ה-50 הונג-קונג התפתחה מאוד מבחינה כלכלית, וגם התרבות המקומית החלה לשנות את פניה. תרבותה של הונג-קונג הורכבה מתרבות סינית צפונית, תרבות מערבית ותרבות סינית דרומית (מהמחוזות גואנגדונג וגואנגסי). המיזוג והשילוב בין כל תרבויות אלה השפיע עמוקות גם על ענף הקולנוע. חברות סינגפוריות ומלזיות עשירות הכניסו אל האולפנים הגדולים את חידושי הגלובליזציה והמודרניות, ועם השיפורים הטכנולוגיים נסק גם מספר הסרטים שיצאו אל האקרנים. בתקופה זו הופיעו לראשונה בהונג-קונג סרטים אמנותיים, סרטי אופרה קנטונזית, קומדיות, מחזמרים וסרטי צעירים. גם השפה הקולנועית קיבלה תפנית, ומבחינות רבות עבר הקולנוע לוקליזציה כבר אז.

משנים כיוון (1967-1979)

בשנות ה-60 נסקה הכלכלה של הונג-קונג ועמה ההכרה בתרבות המקומית, ובשנות ה-70 החל הקולנוע להתבסס על התרבות המקומית והפך לאמצעי בידור במהותו. בתקופה זו ירדו האולפנים הגדולים מגדולתם, והסרטים העצמאיים עברו לקדמת הבמה. התקשורת הלווינית קידמה משמעותית את תעשיית הקולנוע, שהתמקדה בקומדיות, סרטי קונגפו, אמנויות לחימה, פשע, פורנו, אימה ומדע בדיוני. סרטים אלה התאפיינו בשפה קולנועית פורצת דרך, המיוחדת לקולנוע ההונג-קונגי. שינוי משמעותי ניכר גם מבחינת תוכן הסרטים, שהתמקדו בחיי הצעירים שנולדו וגדלו בהונג-קונג. כוכבים גדולים כמו ברוס לי וג'קי צ'ן, שהפך לכוכב הגדול ביותר ב-20 השנים הבאות, החלו את דרכם בתקופה זו. בניגוד לתקופות קודמות, שעסקו בעיקר בתרבות סינית מסורתית (במיוחד של הדרום), מעתה ואילך התמקדו הסרטים ההונג-קונגיים באספקטים תרבותיים היחודיים לתרבות המקומית.

שגשוג (1980-1993)

הונג-קונג נהנתה מפיתוח כלכלי מואץ גם בשנות ה-80, אז נחשבה לאחד מ-"ארבעת הדרקונים של אסיה", וקיבעה את מעמדה של התרבות המקומית. הקולנוע והתעשייה השתפרו והתקדמו בשנות ה-80, עם תרומה ניכרת מצד הטלוויזיה בלווין שהעשירה ושיפרה את התכנים. מספרם של בתי הקולנוע, הסרטים המקומיים והצופים עלה באופן ניכר, מה שהוכיח כי הקולנוע ההונג-קונגי חווה אז את התקופה הטובה בהיסטוריה שלו. עיקר הסרטים שיצאו אז לאקרנים היו סרטי פעולה וקומדיות, שהפכו לסרטים קלאסיים השומרים עד היום על מעמדם. בתקופה זו התמסחר הקולנוע מאוד, והפן האמנותי של הסרטים נחלש.

^{הונג-קונג: מלכת קומדיות הסלפסטיק}

משבר ומבט לעתיד (1994- היום)

בראשית שנות ה-90, בשל חוסר הבטחון של החברה והמשבר הכלכלי שפקד את אסיה, נראו בכלכלה המקומית מגמות היחלשות. על רקע זה, וכן בשל בעיות שונות של הונג-קונג עצמה, הגיעה תעשיית הקולנוע לשפל חסר תקדים שבמהלכו המדיות הישנות של הפצת הסרטים – הטלוויזיה בלווין ובתי הקולנוע – גוועו לאיטם. על מנת להתמודד עם המשבר שקדו הממשל המקומי של האזור המיוחד הונג-קונג ותושביו על תוכנית הצלה שזכתה לתמיכת הממשלה המרכזית. מלבד שיתופי פעולה שנרקמו עם חברות מסין גופא, הופיעו בהונג-קונג גם קבוצות מדיה חדשה או חברות אחרות בעלות מאפיינים מקומיים יחודיים. השינויים של התקופה האחרונה, ובהם שיכלול האסתטיקה הקולנועית והתורים המשתרכים מחוץ לבתי הקולנוע, מוכיחים כי הקולנוע ההונג-קונגי נמצא בעיצומה של מהפכה והוא נכנס לתקופה חדשה.