CRI Online
 

מהפיכת סינהאי מזווית אמנותית

GMT+08:00 || 2011-10-10 10:33:30        
מאת: CRI תרגום: יואב וולנסקי עריכה: ליאת סוזנה

בדיוק כפי ששנת יובל המאה של מהפיכת סינהאי מציינת תהפוכות והתפתחויות במישור הפוליטי, כך היא גם נקודת ציון לשינויים שחלו בתחום האמנות, כאשר השפעות מן המערב החלו לזרום אל תוך סין. מלבד העובדה כי יצירותיהם של האמנים הגדולים תמונת ראי של חיי היומיום, הם גם סיפקו עדות למצב הפוליטי ששרר באותה תקופה. האמנים שחיו בתקופה זו עמדו מול סוגיות השפעת המערב והתמוטטות השלטון הקיסרי, דבר שבא לידי ביטוי בעבודותיהם בצורה עשירה וייחודית. לא הייתה זו תקופה שגרתית בסין, והיא הייתה שייכת לאמנות בדיוק כשם שהייתה שייכת לפוליטיקה.

מסורת תחת מתקפה

אמני אסכולת "רביעיית וואנג" (על שם ארבעה ציירים ששם משפחתם היה וואנג: וואנג שֵה-מִין, וואנג ג'יֶין, וואנג הוּי ו-וואנג יוּאַן-צִ'י, מחלוצי האסכולה), ראו בציוריהם העתיקים של קודמיהם מודל נערץ לחיקוי והעתקה, בעיקר בעבודותיהם של ציירים גדולים מתקופת שושלת יואן שנהגו להשתמש בטכניקה מסורתית של עט ודיו.

מקור ההשראה העיקרי אצל אמני העבר היה הקומפוזיציה בעבודותיהם. אנשי אסכולת רביעיית ואנג קידמו את "האסכולה הדרומית" – תופעה אמנותית-תרבותית נרחבת יותר, בה אמנים לא-מקצועיים, לרוב מלומדים מן הבירוקרטיה לשעבר, פיתחו באופן עצמאי סגנון בלתי-פורמלי (בניגוד לאמנים המקצועיים של "האסכולה הצפונית" שהיו ציירים מומחים ולעתים מאוגדים תחת ניצוחו של אמן או בית ספר מסוים). למרות שהמשיכו להשתמש בטכניקת העט והדיו ולפתח אותה, ספגו ציירי "רביעיית וואנג" ביקורת על הערצתם העיורת לציירי העבר והעתקה מהם, תוך הימנעות מציור הטבע באופן בלתי אמצעי בצורה שתשקף את התרשמותם האותנטית.

אסכולת "רביעיית וואנג", שהיא דוגמה מייצגת לסגנון ציור סיני מסורתי, צמחה בתקופת תנועת התרבות החדשה שבאה לאחר מהפיכת סינהאי, והיתה מטרה לביקורת נוקבת. קאנג יוֹאוּ-וֵיי, צֶ'ן דוּ-סְיוּ, ליאנְג צִ'י-צַ'או, צַאי יוּאן-פֵּיי ואישים חשובים נוספים שקידמו רפורמה תרבותית פסלו את אמנות הציור הסינית המסורתית – בין היתר את האסכולה הדרומית – ולמעשה דגלו באימוץ זרם הריאליזם שהגיע מן המערב.

קאנג יואו-ויי כתב: "אמנות הציור הסינית הִדרדרה באופן משמעותי מאז תקופת שושלת מינג". עמיתו צ'ן דו-סיו כתב: "אם תרצו לשפר את רמת הציור בסין, המהפיכה צריכה להתחיל ברביעיית וואנג." זעקות שבר אלו נבעו מהיעדר עין מקצועית, מה גם שהביקורת כלפי האסכולה לא היתה אובייקטיבית בהתחשב במשנתם האידיאולוגית של השוללים. אף על פי כן, קריאות אלו חוללו מהומה רבה בקרב חוגי הציירים המסורתיים של אותה תקופה.

מדוע ביקשו המבקרים לתמוך דווקא בזרם הריאליזם? ניתן למצוא את הסיבה במגמת ה"התעוררות" של תנועת התרבות החדשה, שתמכה בקליטה של ידע מדעי ורעיונות פוליטיים מן המערב לשם קידומה של סין והפיכתה לאומה חזקה, עשירה ומשגשגת. הריאליזם, בדגש על זרם הריאליזם הסוציאליסטי, נחשב בסין כתחום מדעי לכל דבר, ואף יתרה מכך, תחום מדע חיוני שסין זקוקה לו.

על אף שבאותה תקופה פוזרו השכם וערב סיסמאות למהפיכה באמנות, עדיין לא היה בסין גוף שהנחה מִשנה תרבותית אחידה, וזרם הריאליזם הסוציאליסטי לא הכה שורש עד לכינונה של הרפובליקה העממית ב-1949. לפיכך, בתקופה הרפובליקה (1911-1949) אמנות בסגנון האסכולה הדרומית עדיין היתה בת-קיימא כבעבר.

רפורמות בהוראת האמנות

אימוצו של הריאליזם, שהגיע עם תחומי ההשכלה האמנותית שחדרו מן המערב, והשימוש בריאליזם לשינוי הלך הרוח והסטטוס-קוו בקרב אמני הציור בסין, היו דרישות בריש גלי של אנשי השכלה ואמנים אידיאליסטיים בתקופת מהפיכת סינהאי.

בשנת 1911 הצייר לִי שוּ-טוֹנג סיים את לימודיו בבית ספר לאמנות מערבית. הוא חזר לסין והחל ללמד ציור בשמן בהַאנְג-ג'וֹאוּ. תחילה לימדו בבית ספרו כיצד לצייר חפצים דוממים ופסלי גבס, וב-1914 החלו ללמד ציור של גוף האדם – לראשונה בהסטוריה של האמנות בסין. מלבד זאת, לי שו-טונג הנחיל לתלמידיו את כישורי ציור הנוף.


לִי שוּ-טוֹנג (משמאל) וסוּ' בֵיי-הוֹנג

על גדותיו של האגם המערבי בהאנג-ג'ואו נוסד "בית הספר למורים של מחוז גֶ'ה-ג'יאנְג" (כיום, "חטיבת הביניים המתקדמת של האנג-ג'ואו"), שבעבור תלמידי אמנות ברמה מקצועית היה בגדר גן עדן לציורי טבע. פֶנג דְזֵה-קַאי, פּאן טיֶאן-שוֹאוּ ואמנים אחרים קיבלו את הכשרתם בסביבה כזו בדיוק. בית ספרו של לי שו-טונג היה מוסד החינוך האמנותי הראשון בסין להנהיג ציור של חפצים דוממים מוחשיים ככלי פדגוגי, כמו גם ציור של דוגמנים. טכניקת הציור הסינית המסורתית קיבלה תפנית והחלה להתפתח לכיוון חדשני.


מיצירותיו של לִי שוּ-טוֹנג

בשעה שלי שו-טונג הוציא לפועל את פעילות ההוראה שלו בהאנג-ג'ואו, הוביל בית הספר המקצועי לציור בשנחאי, בהנהלתו של ליוּ האי-סוּ, שינויים מסעירים ומרחיקי לכת. הוא היה חלוצי בהותירו חינוך מעורב של בנים ובנות, וייסד את מגזין האמנות המקצועי הראשון בסין. הוא גם פיתח באופן נרחב את פעילות הציור בטבע. בעקבות שורת הרפורמות שביצע, בית הספר שבניהולו פרץ גבולות והגיע לשיאים חדשים. בתעוזה שלא היתה כדוגמתה הוא החל להשתמש בשירותיהן של דוגמניות עירום בשיעורי הציור וגרם לסנסציה. כיתות בית הספר הושחתו על ידי ונדליסטים, והוצא צו מעצר נגד ליו האי-סו על ידי מפקדה הבכיר של המשטרה בכבודו ובעצמו. למרות הלחץ הציבורי הגדול, ליו האי-סו דבק במדיניות בית הספר ובשיטות הלימוד שלו, והמשיך לראות את הפצת האמנות כחובה אישית.

היתוך בין סין והמערב

בהסתכלות על אסכולות הציור העכשוויות המצויות בחוגי האמנות של שנחאי ושל המחוזות הדרומיים גואנגדונג וגואנסי, אפשר לראות שבמהלך המאה ה-20 התגבשו בסין שני סגנונות עיקריים: הסגנון המסורתי והסגנון המעורב. בסגנון המסורתי נכללים הציירים המשויכים לאסכולות בייג'ין, שנחאי, ג'יאנגסו, ג'ה-ג'יאנג ואחרות, ביניהם ציירים דגולים כמו צִ'י בָּאי-שְה, הואנג בִּין-הוֹנג ופָּאן טיֶאן-שוֹאוּ. ציירי הסגנון התנגדו להיות כבולים לחוקים המגבילים של ימים עברו, ותמכו בנחרצות בגישה של "למידה מן הטבע והליכה אחרי הלב", כמו גם בהערכת האינדיבידואליות של כל אמן ואמן וקידום הציור המסורתי לרמה גבוהה יותר. הציירים המשוייכים לסגנון המעורב דגלו בהיתוך בין סגנונות סין והמערב על מנת להמציא מחדש את סגנון הציור הסיני. ציירים ידועים באסכולה היו ליו האי-סו, סוּ' בֵיי-הוֹנג, ג'יאוֹ ג'אנְג-חֶה, ג'וּ צִ'י-ג'אן ועוד. סו' ביי-הונג היה בין חלוצי אמני הריאליזם ואקטיביסט נחוש בתנועה שהובילה לחדשנות בציור הסיני. הוא שילב את הטכניקות המאפיינות את הריאליזם האירופי עם ציור סיני מסורתי, כשמטרתו היא הצגת תיאור אידיאלי של המדינה והחדרת רוח הזמן והמחשבה המודרנית אל תוך יצירותיו.

 
מעבודותיו של סוּ' בֵיי-הוֹנג

בבחינת הסגנון המעורב, ציירים כמו לין פַאנְג-מְיאֶן, וווּ גואן-ג'וֹנְג חדלו לכבול את עצמם לחלוטין אל טכניקת הציור של הזרם המסורתי. הם ציירו יותר ויותר בגוונים, בפרספקטיבות ובקומפוזיציה הניכרים בציורים מערביים. הם אמנם המשיכו להשתמש בחומרים כמו מי-דיו וצבעים האופיניים לציור המסורתי, אולם כעת הם ביקשו לבטא את עצמם בדרכם הייחודית ביתר שאת. כנשיאה של האקדמיה הלאומית לאמנות – בית הספר הנחשב ביותר באותה תקופה – קידם לין פאנג-מיין את הגישה הדוגלת בהיתוך בין אמנות סינית ומערבית שתביא ליצירתה של אמנות מודרנית חדשה. הוא ראה את קידום האמנות ככלי לשינוי אישי וחברתי תחת אחריותו האישית – חלומו היה להפוך את אזור האגם המערבי ל"פירנציה של סין" ולמקום לידתה של האמנות החדשה.

עוד בנושא
תגובות