הציור הסיני – חלק א'

אמנות הציור היא אחת האמנויות העתיקות בסין, שלה מערכת כללים וטכניקות מיוחדות ועצמאיות. לאורך ההיסטוריה היו אמנם תקופות שבהן הושפע הציור הסיני מהציור הבודהיסטי או אף מן הציור המערבי, אך במשך השנים הוא שמר על עצמאותו והתפתח ללא הפסקה מהתקופה שעוד לפני המצאת הכתב.

לציור יש קשר הדוק להתפתחות התרבות הסינית הפרה-היסטורית, ולתרבות הסינית בכלל. הציורים הראשונים התמקדו למטרות פולחן בדמויות אנושיות. הכללים לציור דמויות התגבשו בין שושלת ג'ואו המאוחרת ושושלות האן, ווי ושש השושלות. ז'אנר ציורי הטבע, הפרחים והציפורים קיבל מעמד עצמאי בתקופת שושלות סווי וטאנג, והתפתח עוד יותר בתקופת חמש השושלות וסונג הצפונית והדרומית. בתקופה זו היא קיבל הז'אנר את מעמדו המרכזי, וברחבי המדינה קמו זרמים שונים של ציורי נוף. בשושלות טאנג וסונג הופיעו "ציורי המשכילים" (בסינית: 文人画, Wenrenhua), ציורים של פקידים שפרשו מתפקידם הרשמי והתפנו לציור בשעות הפנאי. בשושלת יואן הפכו אלה לפופלאריים במיוחד, והתאפיינו במשיכות מכחול חופשיות, חיות ומודגשות. הציור החופשי המשיך להתפתח גם בשושלות הבאות – מינג וצ'ינג – ואף בתקופה המודרנית.

הציירים הסינים משתמשים במברשות, דיו ופיגמנטים סיניים, משי או נייר מיוחד הנקרא סו'אן (בסינית: 宣纸，Xuanzhi). לציור הסיני שתי אסכולות: האחת היא "גונגבי" (בסינית: Gongbi 工笔,), הזרם הריאליסטי, המתאפיין בעבודת מכחול עדינה ושימת לב לפרטים. השניה היא סיה-יי (בסינית: Xieyi 写意), הזרם האימפרסיוניסטי, שבו נראית עבודת מכחול חופשית, סצנות מלאות חיים, וקווי מתאר עבים ומודגשים. 

לציור הסיני תבנית, נושאים ומאפיינים קבועים. מושאי הציור המסורתיים הם אנשים, נוף, פרחים וציפורים. לאחר לימוד מדוקדק של האובייקט, על האמן לגלות את החוקים שעומדים מאחורי הצורה שלפניו וליצור אותם בעזרת הדימיון על הדף. הציור הסיני לא עוסק בהעתקה או בחיקוי של האובייקט, אלא מנסה לשלב את תכונותיו הבסיסיות של מושא הציור עם התפישה האמנותית של הצייר שהופכת את מושא הציור ל"אימאג'". האמן מביע את רגשותיו ואת אישיותו דרך האובייקט המצוייר ומטרתו להגשים את כלל היסוד של אמנות זו: "להיות דומה לא רק ברוח, אלא גם בצורה". הציור הסיני נוטה "להעלים" חלק מן האובייקטים שאמורים להיראות בסצינה, שחלקה נותרת ריקה ונותנת מקום לדימיון. מאפיין נוסף של הציור הסיני הוא הפרספקטיבה המשתנה - "פרספקטיבה זזה" (באמנות המערבית המודרנית נקראת פרספקטיבה זו "פרספקטיבה לא קבועה") – באותו ציור אפשר לראות אותו אובייקט מזוויות שונות. עם הרים מיתמרים, מים מפכפכים, שבילי הרים מתפתלים, יערות עבותים, שורות על שורות של בתים ואנשים מתהלכים – ציירי הנוף הסינים יכולים ליצור סצנות נוף מלאות דמיון ופרטים. הציור "גדות הנהר בחג צ'ינג-מינג" למשל מציג מגוון פעילויות מתחת הגשר ומעליו, בתוך הבתים ומחוצה להם, כך שלמרות הדיוק והפרטים הציור אינו נטורליסטי: יד האמן מנצלת את הטבע ועושה בו כרצונה.

טכניקת משיכות המכחול חשובה ביותר, ולאורך השנים נתקבעו חוקים וצורות שונות של משיכות מכחול. הקווים נקיים, מהירים, חדים ומשתנים בעוביים, ויחד עם אופן השימוש במכחול (לחיצה, משיכה או ניקוד) מראים את איכות האובייקט ואופיו. הציירים משתמשים במשיכות המכחול השונות כשהם מציירים נופים, פרחים, ציפורים, עננים, במבוק או אובייקטים אחרים.

הציור והקליגרפיה הם אמנם שני תחומים נפרדים, אך נושקים זה לזה בתחומים רבים והשפיעו זה על זה עמוקות. הם חולקים אותם כלי העבודה וטכניקות (משיכות המכחול הנהוגות בציור הסיני הן למעשה וריאציות על משיכות המכחול של הקליגרפיה) וקשורים זה לזה הדוקות באופן הבעת המחשבות והרגשות של האמנים.