הציור הסיני – חלק ז'

בתקופת שושלת מינג השתנו שוב ושוב סגנונות הציור ואסכולות רבות מספור התקיימו זו לצד זו. סוג'ואו הפכה למרכז אמנות חשוב מאין כמותו, ואזורים אחרים גיבשו סגנון אופייני להם. האסכולות המשפיעות ביותר על הדורות הבאים היו אסכולת ג'ה-ג'יאנג, אסכולת וו-מן (סוג'ואו) ואסכולת הפרוטרטים שקם לקראת סוף השושלת. גם ציורי המשכילים, שהחלו כבר בשושלת טאנג, קיבלו מקום של כבוד בציורי מינג, והשפיע אף על ציורי הציפורים והפרחים ולא התמקד רק בציורי הנוף. גם ציורי הדמויות השתנו רבות בשושלת מינג. הדמויות מאותה תקופה מאופיינות בקווי מתאר שחורים וחזקים וצבעים בהירים הממלאים אותם. ציורים עממיים, במיוחד הדפסי עץ, הפכו פופולריים במיוחד ושיגשגו בסוף השושלת.

לציור בשושלת מינג שלוש תקופות: המוקדמת, התיכונה והמאוחרת.

^{פרט מציורו של וו ווי}

התקופה המוקדמת (1368-1505) שגשוגן של אסכולת הארמון המדוקדקת ואסכולת ג'ה-ג'יאנג, שהמשיכו את אסכולת סונג הדרומית, שלטו בתקופה זו. אסכולת הארמון המשיכה אמנם את מערכת הייצור משושלת סונג, אך האיגוד המקצועי מאותה תקופה נעלם מזה שנים רבות, ובמינג המוקדמת לא התקיים איגוד ציירים מקצועי. הציירים שהועסקו על ידי החצר הקיסרית חיו בארמון וזכו לחיי מותרות. האיגוד המקצועי קם רק ב-1424, ועד אז המשיכו ציירי הארמון את סגנון יואן. באותו הזמן במחוזות ג'ה-ג'יאנג ופוג'יין הציירים המקומיים המשיכו את מסורת הציור של סונג הדרומית, כך שלמעשה התקיימו שתי המסורות זו לצד זו, בחלקים שונים של סין. ב-1424 ביקש הקיסר להעשיר את ציורי הארמון ולמצוא ציירים מוכשרים המייצגים את הסגנון השלט בדרום. הציירים החדשים שהגיעו אל החצר הביאו עימם את מסורת הציור של שושלת סונג הדרומית, ובזכות העירוב בין שני הסגנונות נחשבת התקופה לתור הזהב של אסכולת הארמון.

בתקופת המוקדמת קמה אסכולת ג'ה-ג'יאנג, שנקראה על שם המחוז שממנו הגיע הצייר דאי ג'ין שייסד אותה. גם וו ווי, ממשיך דרכו, נחשב לאחד מהאמנים המייצגים של האסכולה אף על פי שיש הטוענים כי וו, בן העיר ווהאן של ימינו, משתייך לאסכולות אחרות. שני האמנים היו ציירים מקצועיים, הם שלטו מצויין בטכניקה שהולידה יצירות מעודנות. שניהם הצטיינו בציורי נוף ודמויות כאחד. דאי הלך בעקבות הציורים המלנכוליים של סונג הדרומית, ולמרות הצורות המחודדות הנראים בעבודותיו שמר על עידון. ציוריו של וו ווי תמציתיים, קולעים ועצמתיים, והשפיעו על ציירים רבים מספור מהחצר הקיסרית ומחוצה לה.

בתקופת מינג התיכונה (1506-1620) הפכה העיר וו-מן (סוג'ואו של היום) למרכז אמנות ותרבות; כ-150 ציירים גרו בעיר באותה תקופה. אסכולת וו-מן המשיכה את מסורת ציורי המשכילים של סונג ויואן. הציירים, שתיארו גלים שוצפים ושמש בוהקת, הפכו לזרם העיקרי של אותה תקופה. אסכולת וו-מן תפסה לאיטה את מקומה של אסכולת הארמון, ויצירותיה התרכזו בעיקר בציורי נוף, ציפורים ופרחים. מגוון הנושאים שנראו בציורי הדמויות היה מצומצם יחסית, ובאלה מופיעים בעיקר הקיסרים, חיי התענוגות של בני המעמד הגבוה, כמו גם פקידים ואנשי צבא הארמון. "אסיפת מלומדים במטע המישמש" של סיה הואן ו-"ביקור בליל שלג" של ליו ג'ו'ן הן שתי דוגמאות מאסכולה זו. טכניקת הציור של ציירי הנוף משושלת מינג המוקדמת הושפעה במיוחד מהציירים מה יואן וסיה גווי מסונג הדרומית. 

 סוג'ואו אז כמרכז אריגה וטוויה, ועם התפתחות ענף המסחר הפכה לאחת הערים הגדולות והמשגשגות בדרום. ההתפתחות הכלכלית הובילה גם לעושר תרבותי ובסיס אינטלקטואלי. בסוג'ואו התקיימו לעיתים מזדמנות משתאות של אנשי תרבות וערבי משוררים, האינטלקטואלים והפקידים טיילו בהרים וציירו להנאתם, שמעו ביקורת מחבריהם על הציורים שיצרו והביעו את דעתם שלהם על ציורי אחרים. ארבעת הציירים הגדולים של האסכולה הם שן ג'ואו, וון ג'ה-מינג, טאנג יין ו-צ'ואו יינג.

שן ג'ואו ו-וון ג'ה-מינג היו החשובים מבין הארבעה. קריירת הפקידות של שניהם לא צלחה, אך הם נודעו כמשוררים, ציירים וקליגרפים מוכשרים. בציוריהם אפשר לראות מגוון נושאים, במיוחד ציורי נוף של הערוצים התחתונים של היאנגצה וחיי המשכילים הרגועים והשקטים במקום. קווי המתאר בציוריהם שחורים ועבים, וניתן דגש מיוחד על החיבור בין השירה, הקליגרפיה והציור. מקורותיהם ותחומי העניין של השניים קרובים אך לכל אחד מאפיינים והתמחות משלו.

ציורי הנוף של שן ג'ואו צויירו במכחול עבה, בעיקר בדיו שחור ובצבעי ארגמן. הוא התמחה בציור חופשי של פרחים, צמחים וסלעים. ציוריו של וון ג'ה-מינג מפורטים מאוד, ושולטים בהם בעיקר הכחול והירוק; אמוציונאליים ומדוקדקים בעת ובעונה אחת. טאנג יין וצ'ואו יינג מייצגים ענף אחר באסכולת וו-מן. טאנג יין היה היה אחד הציירים המקצועיים הראשונים שהשכיל להשתמש בסגנון החופשי ביצירותיו. הטכניקה המושלמת שולבה עם נושאים שיענו לדרישות הקהל העירוני. ארבעת הציירים התפרסמו עוד בחייהם, וכבר אז השפיעו עמוקות על החוקרים וצרכני האמנות כאחת.

בתקופה המאוחרת (1628-1644) חלה תפנית של ממש בתחום הציור. סו' ווי התקדם בסגנון החופשי של ציפורים ופרחים, ואילו צ'נג הונג ואחרים שינו לחלוטין את מראה הדמויות, ופתחו דרך חדשה בציורי המשכילים. בניגוד לכל אלה, בציורי הנוף לא נרשמה התקדמות של ממש.

סו' ווי הצליח לפרוץ מבעד לנקודת המבט האובייקטיבית, והפיח רגשות אנושיים בחרקים ובפרחים. בניגוד לציורי המשכילים של אסכולת וו-מן שהתרכזו בחיים שקטים וחסרי דאגות, קיבל סו' השראה גם ממצבי רוח ורגשות מעורבים; מסיבה זו יצירותיו מרעידות את הסיפים, ואינן נוסכות רוגע בצופיהן. טכניקת התזת הדיו השתכללה גם היא בזכות סו', שהשתמש בה כשצייר עשבים שוטים. טכניקת הציור החופשי ביטאה את רגשותיו הזועמים ביותר של הצייר, שהשפיע עמוקות על הציור בדורות הבאים.

_{פרט מציור נוף של וו ווי}

במינג המאוחרת נירשם שינוי באופן ציורי הדמויות. צ'נג הונג שילב בין הציור המסורתי לבין הדפסי העץ העממיים ויצר זרם שלישי, בנוסף לאסכולת ג'ה-ג'יאנג ו-וו-מן. נושאי היצירות מבטאות את שנאותיו ואהבותיו של הצייר – דמויותיו מצויירות בצבעים עשירים, לבושות בגדים מפוארים ועטורות אבני חן, ואופיין משלב עדינות וקשיות עורף. "ארבעת הציירים" של סוף צ'ינג המשיכו את סגנונו ושיכללו אותו.

השינוי ניכר גם בציור הדיוקנאות והאמנות העממית. צנג ג'ינג הוא צייר הדיוקונאות החשוב של מינג המאוחרת. הפרטים החשובים מודגשים בקווי מתאר עבים והפרטים החשובים פחות בקווים בהירים, כך שפני הציור נראים בלתי שווים בגובהם. בציוריו עשרות רבות של שכבות צבע היוצרים תלת מימדיות, ויכול להיות שהוא הושפע מציורים מערביים שהובאו באותה תקופה אל סין. השפעתו ניכרת עד סוף שושלת צ'ינג.

ציירי התקופה ומעט מיצירותיהן המפורסמות

דאי ג'ין, Dai Jin, 戴进. "מחפשים שזיפים בשלג" (בסינית: (踏雪寻梅图
וו ווי, Wu Wei, 吴伟. אינסוף הקילומטרים של היאנגצה (בסינית: 长江万里图)
סיה הואן, Xie Huan, 谢环. "פגישת מלומדים במטע המישמש" (בסינית: 杏园雅集图)
ליו ג'ו'ן, Liu Jun, 刘俊. "ביקור בליל שלג" (בסינית: 雪夜访普)
וון ג'ה-מינג, 文徵明. "שלושה חברים" (בסינית: 三友图)
שן ג'ואו, Shen Zhou, 沈周. "גן ירוק" (בסינית: 青园图)
צנג ג'ינג, Ceng Jing, 曾鲸. "דיוקן של ג'אנג צ'ינגדזה" (בסינית: 张卿子像轴)
דונג צ'י צ'אנג, Dong Qichang, 董其昌