שושלת צ'ינג

את מקומו של קאנגסי בשלטון תפס בנו, הקיסר יונג-ג'נג, בשנת 1722. אך שלטונו הרודני ארך כ-13 שנים בלבד, ואת מקומו ירש מי שנחשב לגדול שליטיה של שושלת צ'ינג- הקיסר צ'יֶין-לוֹנְג. צ'יין-לונג עלה לשלטון בשנת 1735, ושנותיו הראשונות נחשבות לימי הזוהר של השושלת המנצ'ורית. הוא הצליח לדכא בהצלחה את מרידות המנוגולים בסינג'יאנג ולהשיבה אל תחומי האימפריה. בנוסף, הוא יצא למסעות צבאיים שהחריבו את שלטונם של המונגולים באסיה התיכונה ובמונגוליה החיצונית, ואילץ מדינות רבות בדרום היבשת, כמו  בורמה, ויאטנם ונפאל, להפוך למדינות וסאליות של סין ולהכיר בכפיפותן לקיסר. בימיו שלטה צ'ינג על המרחב הגאוגרפי הגדול ביותר.

 
^{צ'יין-לונג- אחד השליטים המוכשרים ביותר בדורו}

בתחילת צ'ינג נרשמו הישגים יוצאי דופן בכל תחומי האמנות, ובעיקר בתחום הספרות. הקיסר צ'יין-לונג היה פטרונם של מפעלי מחקר גדולים, ביניהם פרויקט "הספרייה של ארבעת משרדי האוצר". גם קאנגסי, שהיה תומך נלהב של המשכילים והאינטלקטואלים הסינים, השקיע משאבים רבים בעריכת פרויקטים אמנותיים וספרותיים רבים, כמו כתיבתם של מילון מונחים עצום ואנציקלופדיה רחבת היקף. בנוסף, הוא גם נתן חסות לכתיבתה של ההיסטוריה הרשמית של מינג. בתקופה זו נרשם שיא בפעילותם של התיאורטיקנים והוגי הדעות בסין, שתרמו תרומה עצומה בתחום הפילוסופיה, הבלשנות והמתמטיקה. עד לסוף המאה ה-18, נהנתה השושלת משגשוג ושפע חסרי תקדים. קופת המדינה צברה הון כלכלי אדיר, צצו ערים חדשות, צמחו מערכות שיווק אזוריות וארציות, מה שהוליד מקצועות ואורחות חיים חדשים, עירוניים במהותם.

אך לקראת סוף תקופת שלטונו של צ'יין-לונג החלה השקיעה המהירה במוראל של ממשלת צ'ינג וביעילותה, שנבעה כתוצאה מהלחצים שהופעלו גם מבית וגם מחוץ. בסוף המאה ה-18 מנתה האוכלוסייה הסינית מעל ל-300 מיליון איש, השימוש בקרקע הגיע למיצוי ולא ניתן היה להרחיבו. המדינה, החברה והכלכלה היו נתונות בלחץ אדיר בגלל גידול האוכלוסייה. החלה ירידה דרסטית ברמת החיים ובמקביל, התפשטות של שחיתות בשלטון. אנשים רבים שבעבר נהנו ממעמד של כוח ירדו מנכסיהם ולא ניתן היה למצוא להם נחלה או מקורות עבודה חלופיים. כתוצאה מכך, היוקרה ממנה נהנה השלטון הלכה ונחלשה. בשנת 1796 פרץ מרד האגודה הבודהיסטית "הלוטוס הלבן". המרד אמנם דוכא לבסוף על ידי כוחות השושלת, אך הוא מסמל את קו פרשת המים בין ימי הזוהר שלה לבין ההתדרדות התהומית. מאמצע המאה ה-19 החלה אש המרידות להתפשט בכל רחבי המדינה.

 
^{המעצמות האימפריאליסטיות מחלקות את שטחי סין ביניהן כמו עוגה}

במקביל, סין נאלצה להתמודד גם עם הלחצים שהפעילו מעצמות המערב. במשך כ-300 שנה הצליחה סין, שהייתה מאז ומתמיד מדינה אוטרקית שסיפקה את כל צרכיה בעצמה, להכתיב את קשריה עם המערב. היא הגבילה את אזור המסחר הבינלאומי לגואנג-דונג (קנטון). תוך הטלת מגבלות רבות על הסוחרים הזרים שהתיישבו שם, וכל ניסיון להרחיב את הקשרים הללו ולפתח יחסים דיפולומטיים עימה נתקל בהתנגדות עיקשת. אך בשלב מסויים סין לא יכלה לעמוד יותר מול העוצמה האדירה והשאפתנות של מעצמות המערב האימפריאליסטי. יסודותיה של מערכת הקיסרות המסורתית, על עקרונותיה המדיניים ודרכי אירגונה החברתי הוצבו בפני אתגר של היה כמותו בעבר. הסינים עמדו לפני המערב כאומה פרימיטיבית יחסית, מול יתרונותיהם בתחומי הטכנולוגיה, הכלכלה והאירגון. על מנת להימנע מהשפלה לאחר התבוסה שספגה במלחמת האופיום, חתמה ממשלת צ'ינג על שורה של הסכמי שלום עם שמונה המעצמות (החוזים הבלתי שווים), שבמסגרתם היא נאלצה לפתוח חמש ערי נמל גם למסחר וגם למגורי קבע של זרים. ייסורים גדולים עברו על המדינה באותה התקופה. זהו תחילתו של תהליך טראומתי של חיפוש אחר זהות חדשה שבמהלכו שקעה המדינה לתוך כאוס והתפוררות

^{סון יאטסן-אבי הרפובליקה הסינית}

באותה התקופה שרי צבאות פרטיים, מהפכנים רפובליקניים ומורדים נלחמו זה בזה, כשבני השושלת מנסים בשארית כוחותם להגן על עצמם. בסופו של דבר היתה זו מהפכת סִינהָאי שהתחוללה בשנת 1911 בהנהגתו של סון יאטסן, אבי הרפובליקה הסינית, שהביאה לנפילתה של צ'ינג בפרט ולקריסתו המוחלטת של מוסד הקיסרות בכלל. ההשפלה שספגה סין מהמערב הביאה לפרץ של לאומיות בקרב העם ולתחושה שאם סין רוצה להציל את עצמה היא זקוקה לשינויים ייסודיים. זוהי למעשה ראשיתה של ההיסטוריה החדשה של סין, כשמתוך האפר וההריסות שהותירה אחריה שושלת צי'נג קם לו משטר חדש וייחודי לא פחות.